אני בת שישים ושתיים, ומלמדת ספרות בתיכון בירושלים כבר כמעט ארבעה עשורים. מסדרונות בית הספר והמתח בין הצלצולים הפכו מזמן לשגרה שייקספיר מול הכיתה, תה פושר ביד, ערימות חיבורים שלא נגמרות.
כמו בכל שנה בדצמבר, אני נותנת לתלמידים שלי משימה: “ראיון עם אדם מבוגר על זיכרון חג מרגש במיוחד.” בכל שנה אני זוכה למבטים של תלונה, זו משימה שהם פשוט לא אוהבים.
השנה, שירה תלמידה שקטה ומופנמת עם עיניים גדולות צעדה לקראתי אחרי השיעור, מחזיקה בידיה את דף ההנחיות.
“מורָה מרים, אפשר לראיין אותך?” היא שאלה בקול בטוח, לופתת את הדף כאילו הוא עוגן.
חייכתי בעייפות: “שירה, הסיפורים שלי משעממים תראייני את סבתא, או שכן שעלה לארץ, שקרה להם משהו מדהים.”
אבל העיניים שלה לא הרפו: “אני רוצה את הסיפור שלך.”
נשברתי: “טוב, תבואי מחר אחרי השיעור. ואם תשאלי אותי על עוגת פירות, את מקבלת ביקורת.” היא חייכה: “קבענו.”
***
למחרת, שירה ישבה מולי בכיתה הריקה, המחברת פתוחה, היא מתנדנדת קלות על הכיסא, ממתינה.
“שאלתי: איך היו נראים החגים בילדות שלך?”
סיפרתי לה על ההיא עוגת פירות שנפלה לי מידיים, על אבא, שהיה מפעיל שירי חנוכה ישנים מהרדיו ועל שנה שבה הסבנו את הסוכה במרפסת כי פשוט לא היה איפה אחר.
“אפשר שאלה אישית?” היא שאלה.
כששאלה אם היה לי רומן בחג אי פעם פתאום משהו ישן בי כאב שוב.
“היה… איתו, קראו לו תומר.” היינו צעירים, אולי מטורפים, דיברנו על עתיד שכמעט לא העזנו לדמיין.
***
כעבור כמה ימים חזרה שירה בעיניה הנוצצות, מחזיקה את הנייד שלה.
“מורָה מרים, תראי מה מצאתי!”
לא הבנתי, “מה מצאת?”
היא הניחה את הטלפון מולי הודעה בפורום ישן: “מחפש את מרים, נערה שאהבתי לפני ארבעים שנה…” הלב שלי רץ.
על המסך נראיתי אני, בת שבע עשרה, במעיל כחול ופוני עקום.
“את רוצה שאכתוב לו?” שאלה ולחשה, קול יציב. אני לא מצאתי מילים.
כשהסכמתי, שירה חייכה ונכנסה לאפליקציה אותו תומר, אחרי כל השנים האלה, לא שכח. הוא חיפש אותי.
התחלנו להחליף הודעות. החלטנו להיפגש בבית קפה בשדרות בן ציון. חיפשתי בגדים שיראו מי אני עכשיו, לא מי שהייתי אז.
***
כשראיתי אותו, הוא השתנה שער השיבה, תווי פנים עייפים אבל העיניים, אותן עיניים חמות, טובות.
“מרים,” הוא אמר, ואני הרגשתי כאילו הזמן נשבר לשניים כל רגעי הנעורים והשכחה חזרו, גולשים על הלב.
ישבנו שעתיים, אולי יותר. דיברנו על החיים, על כל מה שחלף ועל מה שלא הספקנו כל השנים הוא היה איתי, במחשבות, גם אם לא בנוכחות.
“לא הפסקתי לחשוב עלייך,” הוא לחש, וכמעט נחנקתי מדמעות שלא יצאו.
באותו רגע, בתוך הרחוב הסואן של תל אביב, הרגשתי חיים חדשים נוצרים כאילו גם בגילי מותר להתחיל שוב ולחלום.
***
עברנו לא מעט, אני ותומר, אבל המפגש ההוא לימד אותי שלא משנה מה קורה בדרך, אף פעם לא נגמר הסיכוי לאהבה תמיד יש מקום לאור. אולי בזה טמון הסוד: להמשיך לקוות, לא לפחד לפתוח את הדלת ולאהוב, לא משנה הגיל.
החיים עדיין מחכים לי.
