“תורידו את סבתא בתחנה הבאה. היא רק מפריעה.”
הרכבת הקלה הישנה חרקה בכל מפרקיה, כמו חיה עייפה שמנסה למשוך עוד יום של עבודה. היה בוקר מוקדם, ואנשים עמדו דחוסים, עיניהם שקועות במסכים, פניהם סגורות וכל אחד ממהר לדרכו.
בתחנה השלישית עלתה סבתא.
נמוכה, במעיל ישן, ותיק בד תפור תלוי על ידה. פסעה באי־ביטחון ועצרה. הרכבת המשיכה בפתאומיות, והיא התנדנדה. תפסה את המוט בשתי ידיים, כאילו זה הדבר האחרון הבטוח בעולם.
אפשר לזוז קצת, גברת? מלמל מישהו מאחור.
סבתא שתקה.
צעדה עוד צעד. ועוד אחד.
התיק היה כבד עליה, מבצבץ ממנו קצה כיכר לחם ובקבוק חלב. זה הכול.
הגיעה ליד מושב אחד, נשמה בכבדות. הביטה סביב. כל המושבים היו תפוסים בחור עם אוזניות, אישה אלגנטית, גבר בחליפה עם מחשב על הברכיים.
אפשר רק לעמוד כאן רגע, אמרה בשקט כדי שאנוח קצת.
אף אחד לא זז.
הרכבת בלמה שוב. סבתא איבדה שיווי משקל והשתנפה למשענת המושב. האישה שישבה שם הסתובבה אליה בעצבים.
תיזהרי! לכלכת לי את המעיל!
סבתא הורידה מבטה.
סליחה…
הנהג, בחור צעיר, הסתכל מהקבינה וקרא:
גברת, אל תעמדי במעבר, את חוסמת!
היא הנהנה.
אני יורדת בתחנה הבאה…
עדיף שתירדי כבר עכשיו! קרא מישהו בקול.
כן, את לא רואה שאין מקום? הוסיף אחר.
הרכבת התמלאה ברחשי תסכול.
“מה הם צריכים, כל הזקנים האלה בחוץ…”
“אין להם אף אחד?”
“רק בעיות…”
סבתא לא ענתה. התקרבה לאט לדלת.
הרכבת נעצרה בין תחנות, ברמזור אדום.
ואז התרחש משהו.
הדלת הקדמית נפתחה בבת אחת, ועלתה בקר חשמלית. הוא סקר את האנשים, ולכשהבחין בסבתא נשענת על הדלת, עמד קפוא.
אמא…?
השתררה דממה.
הבחור ירד מהקבינה ומיהר אליה.
אמא, מה את עושה כאן? למה לא התקשרת אליי?
סבתא הרימה את עיניה, מופתעת.
רציתי לבקר בהר הרצל… היום יום הזיכרון לאבא שלך. לא רציתי להפריע.
הבקר נאנח.
מאז מתי את נוסעת לבד ברכבת?
מאז שלא רציתי להיות מעמסה עליכם.
הקול היחיד שנשמע היה נהמת המנוע.
הבקר פנה אל הנוסעים:
אתם יודעים מה עשתה האישה הזאת לפני שלושים שנה?
הייתה קמה בארבע לפנות בוקר כדי להכין לי אוכל.
החזיקה אותי בלימודים.
הוליכה אותי יד ביד לרופא.
והיום… אומרים לה שהיא “מפריעה”.
השתררה שתיקה.
הגבר בחליפה קם ראשון.
קחי את המושב שלי, גברת…
ואז קמו עוד ועוד.
סבתא התיישבה לאט, דמעות בעיניה.
לא הייתי צריכה… לא רציתי להפריע…
הבקר לקח ממנה את התיק.
אמא… את אף פעם לא הפרעת.
אנחנו פשוט שכחנו מי החזיק אותנו על הרגליים.
הרכבת המשיכה בדרכה,
ואנשים, מבטם מושפל, נשארו עם מחשבה כבדה:
שיום אחד, כולנו נהיה מיותרים למישהו.
אם ראיתם פעם אדם שנעלב רק מפני שהוא מבוגר כתבו בתגובות.
שתפו הלאה. מושב שניתן בזמן שווה יותר מאלף מילים.
