על איזה מזל התגלגלה לה
עם השנים, כשעירית התבגרה, היא ידעה דבר אחד ברור היא בשום פנים ואופן לא רוצה להמשיך לחיות כמו אמא שלה, דבורה. דבורה עוד בחורה צעירה, אבל נראית עייפה כמו סבתא בתשעים, ככה זה כשחיים עם בעל שיכור, כמו מאיר.
עירית בת שבע עשרה, אחרי שסיימה את התיכון בנתניה, לא הלכה לשום אוניברסיטה פחדה להשאיר את אמא לבד בבית עם מאיר. כבר מזמן חירפנה אותה המחשבה לברוח ולהתחיל חיים חדשים, אבל הלב נשבר מהמחשבה מה תעשה דבורה אם יקרה לה משהו. אבא עצבני כמו דוב בספארי, ובלי עירית, מי יניח לה קרח על החבורות או ימזוג מים לכוס?
היום חזר מאיר הביתה שוב שיכור, התנפל על שולחן המטבח. דבורה הניחה לפניו קערת מרק, ומיד ראתה אותה עפה לרצפה, כמעט פגעה בה.
“נמאס לי מהמרק הזה שלך!” הוא הסתכל עליה בעיניים מזוגגות.
עירית קפצה לעזור לאמא לאסוף את השברים, ומאיר, בכבדות של פיל, דחף את דבורה עם הברך. לבת הוא סינן בזעם: “מחר מוקדם בבוקר נוסעים לדוג בכנרת. נביא לאמא שלך דגים אולי תרקח מהם מרק כמו שצריך.”
עירית קיוותה שעד הבוקר ישכח, אבל התעוררה לדחיפה ומצאה את מאיר, ריח דג ואלכוהול מפרגן באוויר.
“קומי! הדגים לא יחכו! בבוקר יש אחלה תפיסה,” הוא הכריז.
עירית הזדרזה להתארגן, ופתאום דבורה מופיעה בדלת עם דלי חלב כרגע סיימה לחלוב את הפרה.
“מאיר, יצאת החוצה? ראית איזה מזג אוויר יש? תכף סופה מתחילה. מה אתה לוקח את הילדה לכנרת עכשיו?”
דבורה הניחה את הדלי וחסמה את הדלת.
“אני לא אתן לך להטביע את בתך,” אמרה.
אבל מאיר דחף אותה בכוח, היא נפלה, הדלי התהפך והחלב נשפך על כולנו. מאיר, מופתע מהישגיו, גרר את עירית החוצה. עירית קלטה ענן שחור וענק מתקרב בריצה מאחורי הבית, וכשהגיעו לסירה כבר התחיל לנשב רוח על גבול ההוריקן. היא פחדה עד לשד העצמות, אבל אבא התעקש לחתור ללב הכנרת, ישר לאמצע שם הדגים הכי טובים.
הגדה ממול כבר נראית קרובה, הרוח משתוללת, גשם מתחיל לחבוט על הראש. עירית נאחזה בסירה, הלב בדופק של מרתון.
“אבא שלי תמיד אמר על סופה לא מוותרים, אז הדיג בטוח משוגע!” הוא צווח בגאווה.
לפתע, מאיר קם לשחק אותה גיבור עם חכה ביד פרץ רוח תופס אותו, גלים שוטפים, הוא מאבד שיווי משקל ועף למים. עירית רואה גל אחרי גל שוטפים עליו, הוא משפריץ לכל עבר. ניסתה למשוך אליו חותרת ולהגיש יד, אבל בום – היא גם עפה למים, הסירה התהפכה, והיא הרגישה רק מכה חזקה לראש… חושך.
כשהתעוררה, גילתה שהיא שוכבת במיטה קטנה, בחדר לח ומעופש איפשהו בגליל. נכנס גבר מזוקן וקצת מפחיד. עירית נושמת בכבדות, מרגישה כמו סהרורית, לא מסוגלת לזוז.
“סוף סוף התאוששת,” אמר הזקן, והלך להבעיר תנור. עירית נרדמה שוב, ראתה בחלום את דבורה אמה צעירה ומחייכת.
בפעם הבאה שפקחה עיניים, הזקן ישב לידה והשקה אותה במשהו מלא עשבים “תשתי, זה יחזיר לך את הכוחות. תכף תאכלי משהו טוב,” הבטיח.
עבר זמן, וכשעירית החלימה קצת, קמה על רגליים רועדות, התקרבה לחלון. היה כבר סוף סתיו. היא לבשה פיג’מה ענקית, הסתכלה בראי מישהו טרח לקלוע לה צמה, אומנם פרועה קצת. הבטן קרקרה, יצאה למטבח.
“נו, טוב שהתעוררת. בואי לשולחן, יש לחם,” אמר הזקן תוך ערבוב ג’חנון בסיר. הריח היה מהפנט.
עירית ישבה ליד השולחן, מנסה להבין מה הולך. הוא שם בפניה קערת מרק והתיישב מולה.
“איך הגעתי לכאן?” שאלה.
“קודם תאכלי, אחר כך נדבר…”
היא שמעה בקולו מתוך פחד, סיימה את המרק.
“הכול שכחת?” שאל.
“כן…” נענעה בראש.
“איך זה מטפל בך, מציל אותך, והנה כלום את לא זוכרת! אולי זו מחלה. את כמעט טבעת בכנרת, שלפתי אותך מהמים.”
עירית עשתה פרצוף של דג. כלום לא זכרה, לא ידעה מה להגיד.
“את יודעת איך קוראים לך לפחות?” לא זכרה. “טוב, אז את בעצם אשתי, הדסה, כן כן הדסה שלי.”
“לא יכול להיות!” עירית נבהלה, אבל באמת לא זכרה כלום.
“לגמרי יכול,” חייך שיניים הזקן. “יאללה, בואי אשכיב אותך תזכרי מי זה בעלך. חודשיים שכבּת פה חצי מתה.”
גרר אותה לחדר ההוא, היא נלחמה, אבל קיבלה ממנו סטירה והתגלגלה למיטה.
“אה, כפויה טובה שכמותך, אני זה ששמר עלייך, עכשיו תזכרי בדיוק מי כאן הגבר…”
כאב מושך, תחושת גועל והכנעה בסוף ויתרה. שוכבת כמו חתול רטוב, דמעות שקטות נקוות לעיניים. בחוץ נשמעה מסור חשמלי. אחרי שמהר לברוח, לקחה מעיל ענק מהקולב, התכרבלה וברחה אל היער על יד הכנרת קלטה את הסירה הממונעת שלו. אבל מיד שמעה ענפים נשברים, והזקן נעמד מאחוריה.
“מה את חושבת, לברוח? נעלבת, מה?” הוא לופת את הקולר ואומר בזעם, “טוב, לא בסדר פתחתי… הייתי דואג. עכשיו תחממי את עצמך, אני קְלִים, קְלִים!”
עירית נגררה כמו זומבי הביתה. שקטה, נשברה בפנים לא ברחה, לא צעקה, הסתפקה לחלום בשקט ולחכות לרגע המתאים.
“אלוהים, בחיים שלי איזה גורל נחת עליי?” חשבה כל הזמן.
קלִים העמיס עליה עבודות בית צחצוח הכל, אוכל חם, בגדים נקיים, לנקות את המְרבּץ (כן, גם את העזים). הכי נורא כשהיה דוחף אותה בכח למיטה, מחייך חיוך שהפוך לגבינה בולגרית. אם ניסתה להתנגד, קיבלה מכה.
והזמן עבר. קלים נוסע לדוג בירדן, צייד, נוסע לעפולה לשוק מוכר דגים ובשר. כשהיה יוצא עירית נשמה קצת. אין פה טלוויזיה, רק ספרים מאובקים. ברגע שקלִים חזר הבטן מתהפכת שוב.
פעם, הלכה לאסוף עצים לגדֵר בכנרת, ראתה את הסירה קשורה בשלשלת ומנעול ידעה שהמפתח תלוי אצלו בבית. יום אחד, קלים נרדם אחרי חמין, היא חטפה את המפתח, לבשה בחופזה בגדים חמים, רצה לסירה כבר שחררה את השלשלאות, התחילה לחתור ופתאום שריקה, כדור עף מעל הראש.
הסתובבה ראתה את קלים עם רובה, עיניים בוערות.
“תחזרי, או שאירה בול למטרה!” הוא גם ירה שוב. היא חתרה חזרה.
הוא שלף אותה מהסירה, הוריד לה אגרוף, והתעלף מיד. התעוררה על המיטה.
“לא מבינה טוב בפעם הבאה תלכי לחיות עם העזים, עם שלשלת לְצַוָּאר!” גידף וטרק את הדלת.
שבועיים עברו. עירית הרגישה שכבר תאבד את השפיות. היא התחזקה, אבל תכף התחילה להרגיש בחילות ברח החוצה. קלים הביט בה בעיון.
“מה, אולי את בהריון?” שאל.
תוך זמן קצר הבינה שזה נכון, וגם הוא. מאז קלים נהיה רגוע אליה, הרשה לה לנוח, לא היכה אותה (רק לפעמים איים). יום אחד נסע לשוק בעפולה, כרגיל חצה את הכנרת בסירה והמשיך באוטובוס.
עירית טיילה ליד החוף, קריר, אמצע נובמבר. פתאום שמעה מנוע סירה. סירה לא מוכרת. איש עם ציוד דיג ירד מהסירה, ראה אותה והחוויר.
“עירית, זו את?” התאפק לא להעיף לה חיבוק.
“אתה מתבלבל, אני הדסה,” ענתה בלחץ.
“אל תבלבלי לי במוח אני מכיר אותך מאז שהיית תינוקת! אמא שלך, דבורה, קברה את מאיר, ואת נעלמת כולם חשבו שטבעת. אמא שלך כמעט התחרפנה מהצער. אני חיים, השכן שלכם, לא זוכרת?”
“אני פה עם קלים… בעלי…” גימגמה עירית.
“אף פעם לא ראיתי פה אף אחד, חשבתי המקום נטוש,” אבל עירית תפסה בידו.
“חיים, בבקשה, תעזור לי לברוח! אני מפחדת מקלים יהרוג אותי, יהרוג גם אותך!”
“טוב, רוצי לסירה!” הפליגו, שמעו יריות מרחוק, ברחו והתחבאו מאחורי גבעה.
כשהגיעה לבית של חיים בעמק יזרעאל, ראתה את דבורה בדיוק כמו בחלום.
“שלום,” מלמלה בשקט.
“בִּיתִי!” דבורה התפרצה עליה. “איפה מצאת אותה, חיים?”
אמא בעננים מרוב שמחה. חיים סיפר איפה מצא אותה עירית עדיין לא זוכרת כלום, אבל אט אט הזיכרון החל לחזור. העלתה בזיכרון הבזקים מהעבר את ההורים, את האירועים, והשתיים דמעו מחיבוק. לבסוף נזכרה בהכול, כולל מאיר שטבע בכנרת. סיפרה איך חיה עם קלים והסבירה: “אמא, אם הוא ימצא אותנו, הוא יהרוג גם אותך, זה חיה מרושעת.”
אז השכנה מרים מהבית ליד רצה. קבעו שצריך להיעלם מהר. “תארזו, חיים ייקח אתכם לראש פינה, אצל אחותי שם תתחילו מחדש.”
אז ארזו, דבורה ועירית הביטו לאחור על הבית וברחו. קלים הסתובב בבית הישן בסערה, מצא מנעול, פגש במרים: “לאן הן נעלמו?!”
“מה פתאום לא ראיתי פה אף אחת,” ענתה, למרות שרצתה להשליך עליו ביצה מרוב עצבים.
חיים עזר לדבורה למכור את הדירה וקנה להן בית קטן בגליל עם הכסף החדש עשרות אלפי שקלים. הם צבּעו, סידרו, ותוך זמן קצר עירית כבר שכחה כמעט את סיוט קלים. רק בן אחד נשאר כתזכורת מתן, אותו אהבה יותר מכל העולם. וגם דבורה סבתא נהדרת. ובעתיד? כבר המתין לה ידיד חדש, עמוס מהחווה הסמוכה, שכבר חלם להציע לה נישואים והפעם, זה היה גורל טוב יותר.
