ורד סרגייבנה, אפשר להיכנס? – אחד מסגניה נעצר בפתח חדר המנהל של המפעל.

אפשר, אדירה? נשמעה דפיקה עדינה בדלת משרדה של מנהלת המפעל, ועל הסף עמד אחד הסגנים שלה.
בטח, גבריאל, תיכנס הנהנה בפנים רציניים אדירה. נו, מה החדשות להיום?
איזה חדשות? איפה?
במחלקה.
אה, במחלקה. במחלקה הכול בסדר. למה?
למה? בטח לא נכנסת לכאן סתם כך. יש לך מה להגיד בענייני עבודה, לא?
אממ… כן, רציתי לבקש משהו, השיב גבריאל בעצבנות מהולה במבוכה. למעשה, לבקש טובה.
טובה? אדירה הביטה בו במבט חודר, ומיד נענע בראשה בספקנות. גבריאל, בזמן האחרון משהו אצלך מוזר
בזמן האחרון?
כן. אתה מסתובב קודר, כאילו קרה אצלך משהו קשה בבית. הכול בסדר אצלכם?
להגדיר בסדר… נשף בכבדות. עוד רגע, והכול יהיה גרוע מאוד. אלא אם כן תעזרי לי.
לעזור? במה מדובר?
אני צריך ממך אישור. בשביל אשתי.
אישור?! אדירה הזדקפה מופתעת. אני לא בטוחה שהבנתי… על מה מדובר?
אני מבין שזה נשמע הזוי גבריאל חייך חיוך עקום. אבל אין לי ברירה. אני חייב ממך מסמך. לאשתי.
מסמך? בשביל אשתך? למה?
אישור שאין, ולא היה בינינו שום קשר רומנטי או אישי. אף פעם.
מה? פניה החווירו. שום קשר רומנטי??!
כמו בין גבר לאישה… גבריאל הסמיק בבושה. והיא פשוט לא משחררת ממני. היא בטוחה שיש בינינו משהו סודי.
אדירה קפאה לשנייה, ואז לחשה:
היא השתגעה? לבקש מבעלה אישור כזה… לא שמעתי על דבר כזה. אפילו בסדרה הכי קיצונית בתאגיד לא המציאו תסריט כזה.
אני יודע! קטע אותה גבריאל ביאוש. אבל אני חייב, אין לי דרך אחרת. יש לנו ילדים. יעלה, אשתי, הציבה לי תנאי: אם לא תכתבי חתום עם חותמת שאין בינינו כלום, היא תתגרש, תיקח את הילדים ותחזור לאמא שלה בחיפה. אני מתכוון חיפה!
חיפה זה לא סוף העולם חשבה אדירה, אבל רק נאנחה:
טוב… אתה פשוט מתחנן?
כן. אני כל כך מפחד לאבד את הילדים.
תסביר לי, למה היא פתאום בטוחה בזה? אפילו אף פעם לא נפגשת איתי ישירות. ואין מצב שהיה סימן לשפתון על החולצה שלך או משהו. למה היא בטוחה?
בגלל זה… שלף את הסמארטפון מכיס הז’קט שלו והגיש לה צג עם תמונה. היא ראתה את זה, ומשם הכול הידרדר.
ו… אז? אדירה בחנה את התמונה, שבה נראית כל הנהלת המפעל בתמונה משותפת. יש לי בדיוק את אותה תמונה זה מרגע חלוקת התעודות של העירייה…
נכון, חייך באי נוחות. אבל אני עומד לידך, והיד שלי מונחת על הכתף שלך.
כי לא היו מספיק מקומות בפריים! כולנו היינו צריכים להיכנס!
נכון. אבל תראי את הראש שלך. יעלה אומרת שרק אישה שמאוהבת מניחה את הראש שלה כך על החזה של גבר…
מה?! עיניה רשפו. איזה שטויות! הראש שלי היה שפוף כי פחדתי שהזר רקפת, שמחזיקה שרית, יסתיר את הפנים שלי.
גם לה הסברתי, וכל מילה שלי הגבירה את החשד שלה. אני אומר לך, רק האישור ממך יציל אותי, באמת.
אי אפשר לחיות ככה! התפרצה אדירה. מה, אתה כזה כבול לבית עד שאתה רועד ממנה?!
כן, אני כבול לחש נואשות, בקושי שהצליחה לשמוע. בשביל הילדים. אי אפשר בלעדיהם.
זה נורא… מלמלה אדירה. טוב, תכתיב.
טוב, נהם גבריאל. תכתבי: “אני, אדירה לוי, מאשרת שאני לא סובלת את סגני גבריאל כהן”.
היא הרימה אליו עיניים תמהות.
ככה, תכתבי. לא סובלת. תוסיפי “ואפילו שונאת”.
מה זאת אומרת “שונאת”?! איך אפשר לעבוד עם סגן ששונאים?
תכתבי “שונאת אותו כגבר, ולא הייתי ישנה איתו גם לא בשביל מיליון שקל”.
מיליון שקל?! אדירה התנשפה.
כן, כדי שתבין שאין סיכוי. תעשי חתימה, ותבקשי מזל, המנהלת חשבונות, חותמת בשביל שזה יהיה אמיתי.
אדירה העבירה עיניים במהירות על הטקסט, החזיקה את הדף, קימטה, וקרעה אותו לחתיכות.
מה את עושה?! נבעת גבריאל. זה מסמך! אני צריך אותו!
תדע מה, גבריאל… אמרה פתאום בחיוך שלא בישר טובות תתגרש מיעלה. באמת, זה יותר בריא.
מה פתאום, אי אפשר… הילדים. היא תיקח אותם איתה.
היא לא תיקח, חייכה אדירה. יש לי חבר, עורך דין מבריק, הוא ידאג בבית המשפט שהילדים יישארו איתך.
אבל אני…
ואם צריך, קטעתה אותו, אני אישית אעזור לך.
את? תעזרי לי?
בטח, אתה אדם טוב, וגבר עובד קשה. מגיעה לך מטפלת מצוינת אני מכירה אחת פצצה.
ויעלה?
יעלה שתלך לאמא בחיפה, או שתיכנס אליי נדבר בינינו, נשים. זה יהיה שווה פי מאה מאישור מטומטם עם חותמת.