הבן הלשין על אמו
דבורה בר-און, בת 68, עמדה ליד הדלת החצי פתוחה של חדר השינה שלה, מחזיקה שתי כוסות תה שעכשיו כבר מזמן התקררו.
מאחורי הדלת דיבר בנה, יותם, בן 42. הוא דיבר בלחש, בקול של מישהו שממש לא רוצה שישמעו אותו.
“מאמא, תביני אותי נכון, טוב? זה לא לתמיד. אני בדקתי… התנאים שם מצוינים. חדר נפרד, אוכל שלוש פעמים ביום, אחות צמודה 24/7…”
דבורה לא מיד תפסה על מה הוא מדבר. היא נכנסה ברגל כושלת, הניחה את הכוסות על השולחן הקטן. יותם ישב על הספה והביט הצידה.
“על מה אתה מדבר?”
“על בית הדיור המוגן, אמא. כבר דיברנו על זה, את לא הקשבת.”
“לא דיברת איתי על שום דיור מוגן.”
הוא הרים סוף סוף את המבט. היו לו עיניים של ילד שנתפס עושה שטות, נגיד בועט כדור דרך חלון של השכן אשמה עיקשת.
“דיברתי. פעם שעברה, כשבאתי.”
“יותם, פעם שעברה היית פה עשרים דקות, הבאת תפוזים ואמרת שאתה רץ. מתי היה לך זמן לדבר על דיור מוגן?”
הוא קם, הלך אל החלון. בחוץ היה חצר שדבורה הכירה כמו את הגב של ידה: שלושה ברושים ליד הגינה, ספסל מתקלף, וחתולת רחוב אחת, שולה, שחיה ליד הכניסה. פתאום נורא עניין אותה לדעת אם שולה במקום. אבל היא לא היתה שם.
“מאמא, רק אל תעשי מזה טרגדיה. זה לא בית אבות. זה ‘דרך הרימון’ מקום צעיר, אנשים חיים, פעילים. מירב עשתה שם סיור, היא אמרה.”
מירב. אז זה כבר דובר עם מירב.
“אה… עכשיו הכל ברור,” אמרה דבורה.
“מה, מה ברור?”
“שזה לא אתה המצאת. זה של מירב.”
יותם פתאום הסתובב.
“זה לא הוגן. כולנו החלטנו. אנחנו חושבים שבאמת יהיה לך שם טוב יותר. את פה לבד, קשה לך. הלחץ דם לא יציב, השכנה סיפרה. שם יש רופאים, חבר’ה, יציאות לטייל…”
“יותם,” אמרה בשקט, “זו הדירה שלי.”
היה רגע של שתיקה ארוכה.
“מאמא…”
“בעצם, זאת *היתה* הדירה שלי,” תיקנה את עצמה, כי פתאום נזכרה באיזה טופס שעליו חתמה לפני שנתיים. אז יותם הסביר משהו על מסים, על נוחות, אמר שזה רק לפרוצדורה, כלום לא משתנה, נשבע לה. והיא חתמה. כי היא סמכה עליו. הוא הבן שלה.
“מאמא, אל תהיי ככה…”
“ככה איך?”
“ככה, עם הפרצוף הזה.”
דבורה הסתכלה על הכוסות. הכינה תה נענע, התה האהוב עליו. מה, שכחה?
“מתי אתם רוצים שאלך?”
“מאמא, למה את במוד הזה…”
“יותם, רק שאלה פשוטה.”
הוא שוב הביט החוצה.
“אנחנו מירב ואני חשבנו שעד ראש השנה יהיה הכי טוב. מירב צריכה חדר עבודה, היא על זום כל היום. ואנחנו גם רוצים לשפץ.”
ראש השנה. שלושה חודשים.
דבורה הרימה את ספל התה שלה, יצאה בזהירות למטבח, הניחה אותו בכיור והסתכלה דקות ארוכות מהחלון שבמטבח אותו הנוף: קיר אדום של הבניין ממול. שלושים ושמונה שנים היא מביטה לשם. פעם עם אבשלום, בעלה. אחר כך לבד. פה היא בישלה ריבות, האכילה את יותם כשהיה תינוק, פה בכתה בלילות בלי שאף אחד ידע.
יותם נכנס למטבח, עמד בפתח.
“מאמא, תגידי משהו…”
“מה הייתי אמורה להגיד?”
“שתביני. שלא תיעלבי.”
היא הסתכלה עליו. גבוה, יפה, דומה לאבשלום כל השנים חשבה שזה נהדר, היום לא בטוח.
“אני אוהבת אותך, יותם. זה לא ישתנה.”
והוא הבין את זה כהסכמה. היא ראתה איך הוא נרגש, הכתפיים שלו משתחררות. הוא התכופף, חיבק אותה, אמר משהו על זה שהיא מהממת, שהוא יגיע הרבה, אבל היא שמעה רק את המחשבות שלה: שלושה חודשים זה המון זמן. אפשר להספיק הרבה.
***
את האמת היא שמעה מנעמה.
נעמה, בת 13, הייתה הנכדה שלה, הבת של יותם מהנישואין הראשונים. נעמה התקשרה שבוע אחרי אותו ערב, בשבע וחצי בערב בדיוק, בקול שבור כזה של מי שבכה ומנסה עכשיו לא להישבר.
“סבתוש, שמעתי אותם. את אבא ואת מירב…”
“נעמה, איפה את?”
“באמא. הייתי אצל אבא בסופ”ש. היא אמרה לו: ‘היא לא תסכים מרצונה. נאלץ ללחוץ.’… היא אמרה שדירתך כבר שלו, שאת לא תוכלי להתנגד בכלל. אבא שתק. כלום לא אמר. רק ישב.”
“נעמה…”
“אני לא רוצה שתעזבי. את רוצה?”
“לא, חמודה, ממש לא.”
“מה תעשי?”
דבורה הסתכלה על השידה החדשה שיש בה רק תמונות: אבשלום צעיר, יותם בגן, נעמה בת שלוש עם דלי בים.
“אחשוב, נעמה. אל תדאגי.”
“סבתוש, אני יכולה לבוא אליך, לא חשוב לאן תעברי?”
“ברור, בטח שכן.”
סיימה את השיחה ובמשך שעה הסתובבה בבית, כמו לפני נסיעה ארוכה ובלתי צפויה. נגעה במשקוף של המטבח, איפה שיותם גדל והם סימנו כל שנה בגובה. עברה עם היד בחלון הסלון, שצבוע לבן אבשלום צבע במו ידיו. פתחה את הארון בחדר שינה והסתכלה על הבגדים.
בבוקר התקשרה לעירייה להתייעץ על חוזה המתנה. השיחה הייתה קצרה ולא נעימה. הפקידה הסבירה לה, בקרירות, שמתנה היא סופית אפשר לערער רק בבית משפט ורק אם תוכיח מרמה, איומים או לחץ כבד. זה כמעט בלתי אפשרי.
הודתה, ניתקה והלכה לבשל מרק.
***
הצימר שלה, הידוע בכינוי “הדירה בנוף הגלבוע”, היה ארבעים קילומטר מהעיר. שישה דונם, בית עץ בצבע תכלת שאבשלום בנה לבד, גאה בו אפילו יותר מבצע בר המצווה של יותם. הגג דלף, התנור עישן בחורף, הגדר נכנעה לחמניות בר. שלוש שנים כמעט אף אחד לא היה שם, חוץ מדבורה בקיץ לקטוף עגבניות, לאסוף זיתים.
בסוף אוגוסט, היא הגיעה עם שלוש מזוודות ושתי קופסאות. בגדים, כלים, מסמכים, תמונות, ספרים, שמיכות צמר. טלוויזור קטן מהחדר של אבשלום, מכונת תפירה.
יותם התקשר למחרת.
“מאמא, מה הולך?! לא עדכנת.”
“למה לעדכן? עדיין לא ראש השנה, לא?”
“מאמא, דיברנו על זה למה בכוח?”
“יותם, לא דיברנו. אתה החלטת. אני מקבלת החלטה אחרת. הכול טוב.”
“מממ… בית בלי חימום, מים מהבאר…”
“יש תנור. אני מדליקה.”
“זה לא החיים.”
זה דווקא בדיוק החיים, ולראשונה מזה חודשים משהו בה התקשח במקום לרעוד. “יותם, הכל בסדר אצלכם?”
“מה? דואג לך, אמא.”
“נפלא. אני עסוקה. תתקשר כשתרצה.”
ניגשה לבדוק את הגג.
הגג היה במצב קטסטרופה. חיברה פח וגומי איכשהו, שלא יטפטף ישירות לראש. ניסתה את המים בבאר מים צלולים וקור של ערבי קיץ.
השכן, זאב ברגר, בסביבות השבעים, גר שם דרך קבע חמש שנים. היו מחליפים שתיל ומילה פה ושם.
בערב הופיע אצלה ליד השער, שמיכתו משובצת, צנום, מכידון אפור.
“ערב טוב, שכנה. רואה שחזרת. עם נכסים?”
“נשארת לחורף,” ענתה.
הוא הסתכל על הרטייה שלה בגג.
“כנראה כדאי לבדוק את הארובה. לא עשינו חימום שנה שעברה. עלול להיות מסוכן.”
“אתה יודע על הארובה?”
“בטח. שמעתי אתך על הגג, בואי אעזור אם תרצי.”
שעה אחרי, התנור עבד בלי עשן. זאב שתה תה על המרפסת אצלה, בנחת שקטה של מי שלא מוכרח למלא פערים במילים.
“מתי עברת קבע?”
“חמש שנים. הילדים קיבלו את הדירה שלי, באתי הנה. מה יש לי בעיר?”
“לא קשה לבד?”
“מתרגלים. ואת?”
סיפרה את עיקרי הסיפור לא רצתה יותר מדי רחמים.
“קורה,” אמר. “הילדים הרבה חושבים שהם יודעים הכול. רק מגלים אחרת.”
“הוא איש טוב, הבן שלי.”
“משער.”
“היא פשוט יותר חזקה,” הודתה דבורה בלחש, הופתעה שאמרה זאת.
“גם את תהיי כזו. אלופי חולון נהיים חזקים, אפילו מחוץ לעיר.” חייך חיוך קטן, לא חנפני.
היא גיחכה.
“בשישים ושמונה להתחזק?”
“למה לא? את הגג כבר תיקן. אעזור.”
קם, הניח את הכוס.
“מחר אבדוק שוב את הארובה ואת הדק. יש לי עץ פנוי.”
“לא אהיה נטל, זאב.”
“את תחליטי.”
***
ספטמבר עבר בעבודה ויש לומר, עבודה זה תרפיה בלי צורך לתור למטפל. דבורה קמה עם הקור, הדליקה תנור, בישלה תבשיל, חפרה בגינה. חייבים להספיק לפני הגשם: לעקור שיחים, לחפור בשבילי מים, לערום עצים. זאב עזר עם העצים הביא טנדר של גזעי אקליפטוס, סדרו ערימות בשיתוף מרשים של שתיקה.
יותם שוב חייג באמצע ספטמבר.
“מאמא, איך שם?”
“סבבה. חם, התנור דולק.”
“קשה לחיות ככה. אולי אצליח למצוא ליד העיר, שיהיה נוח?”
“יותם, פה זה נוח לי.”
“ומה עם נעמה?”
היסס.
“טוב. בעיקר אצל נועה.”
נועה הייתה אישתו הראשונה, אמא של נעמה. נפרדו בלי טילים, שניהם בסדר. נועה תמיד חיבבה את דבורה.
“אתה מגיע אליה?”
“מנסה. מירב לא מתה על זה כשאני שם יותר מדי.”
דבורה לא הגיבה. בחוץ הרוח העיפה עלים של רימון.
“טוב, מאמא, תתקשרי אם צריך משהו.”
“ברור.”
ידעה שלא תתקשר, וגם הוא.
הגשמים באוקטובר פינו כמעט את כולם שקט. כל בוקר עם תה על המדרגות, רק ציפורים וגשם. לא מפחיד, פשוט דממה.
בערבים לפעמים בכתה לא דרמה, בקטנה, מיצר ואי צדק. חשבה על הדירה, על סימני הסימונים בדלת שמישהו בטח ימרח צבע, על הצבע של אבשלום, שלושים ושמונה שנה נארזות בארגזים בפינת הבקתה.
אבל בבוקר קמה, הדליקה חימום ממשיכה. לא כי רוצה, כי פשוט אין ברירה.
זאב ביקר כמעט כל יום לפעמים בציוד, לפעמים עם כיבוד מהערוגה, ירקות או ריבה. ישבו על תה, דיברו על הכל. הוא סיפר על ילדיו מהעיר השניה. על אשתו, לא בצער, באחריות, על חקלאות-נכון כשאתה לבד לגמרי.
“לא מפחדים לבד בחורף?” שאלה.
“לפחד זה עניין של זמן. מתרגלים. גם את תוכלי.”
“לא בטוחה.”
“תנסי.”
הגישה שלו לא היתה של להרצות פשוט להציע, לקחת עוד צעד.
***
החורף הגיע מוקדם נובמבר קפוא. דרכים מוצפות, אוטובוס פעם כן פעם לא, והיא תקועה בישוב כמעט לבד. הלחיץ אותה, לראשונה הבדידות היתה ממש גופנית.
שבוע ראשון, התקשרה לנעמה כל ערב.
“סבתוש, יש חימום? את אוכלת?”
“בחיים שלי כל כך חם. ואת?”
“טוב. אבא בא בראשון, מירב היתה ברכב.”
“לא נורא.”
“פניו היו עצובים, סבתוש.”
“ענייניו. את כועסת עליו?”
חשבה רגע.
“לא שונאת, רק עצוב. זה לא אותו דבר.”
“בשבילי זה אותו דבר…”
“לא. כשכועסים רוצים נקמה או שיבין. כשעצובים חיים עם זה.”
נעמה שתקה רגע.
“סבתא, את חכמה.”
“פשוט זקנה.”
“זה לא אותו דבר.”
דבורה צחקה. לא חשבה שתצליח.
“את צודקת, נעמה. לא אותו דבר.”
ינואר הכי קשוח. חורפים כאלה לא היו מאז ששת הימים גזעי עצים ירדו בקצב, קמה בלילה להוסיף עוד. פעם צנרת נשברה, שלושה ימים מימת שלג מומס. זאב בא לעזור לאטם. קפאו, אבל תפקדו.
“תודה, זאב. בלעדיך…”
“היית מסתדרת.”
“ממש לא.”
“נראה לי שכן. היית מנסה וזה העיקר.”
“אין לך חיים איתי, אה?”
הביט בה, גבות מורמות.
“מה זה ‘אין לך חיים’? אנחנו שכנים.”
“שכנים… יש סוגים.”
“לא כל שכן מבאס. אני בחור טוב.”
פברואר נעמה עלתה על אוטובוס ובאה, עם תיק וערכת נשנושים תפוזים, עוגת שוקולד.
“אמא שלך הסכימה?”
“היא הביאה אותי לתחנה… אמא אומרת תדאגי לה.”
“תאמרי לה תודה. כנסי פנימה, מתקרר.”
נעמה נגעה בתנור, התרשמה.
“כיף פה.”
“באמת?”
“מלא. זה אמיתי, כמו בית, לא כמו מלון.”
דבורה הסתכלה על הנכדה כבר לא ילדה, גבוהה, עיניים של יותם.
“סבתא, ספרי על סבא. איך הייתם פה כשהיית צעירה.”
ישבו ושתו תה. דבורה סיפרה על איך אבשלום בנה לבד, איך ישנו פה לילה ראשון בקור, עם כל המעילים בעולם, איך שתלו עץ, ואיך יותם פחד ללכת בגינה בלילה.
“הוא היה פחדן?”
“היה לו דמיון. זה בא עם הגם וגם.”
“ואז?”
“גדל. דמיון תמיד היה, פחדים השתנו.”
נעמה חשבה.
“סבתא, את חושבת שהוא קלט מה עשה?”
“לא יודעת, מתוקה. זה עליו.”
“זה לא פייר.”
“נכון. צדק לא תמיד מגיע.”
“אבל לפעמים?”
“לפעמים בא משהו אחר חשוב יותר.”
“מה?”
דבורה הביטה אל השדה הלבן מאחורה, עצי ברוש באופק.
“שקט. הפשטות הזו. את כאן עכשיו זה מה שחשוב.”
נעמה שתקה, הנהנה כחכינה שעוד לא מבינה הכול, אבל משהו בנשמה נפתח אצלה.
***
מרץ עם ריח רטוב של אדמה, של ברוש ועיר בעונה מתחדשת. בוקר אחד יצאה דבורה למרפסת והרגישה פשוט טוב. בלי קומבינות, בלי להצטדק, סתם טוב.
עמדה לה שם, מאזינה לנהימת הטיפות ושואלת את עצמה באירוניה זהו זה? ככה עומדים? לא מנצחת-על אבל כן שורדת. נהיית את, רק חדשה.
זאב קרא לה מעל הגדר.
“דבורה, יש לי שתילים מוכנים, רוצה?”
“יאללה, פרגן.”
“מביא בערב, תבדקי בעוד שבוע את הדק.”
“אם צריך, אני גם יכולה לבד.”
הביט בטוח שיש בו חיוך.
“ברור. אני רק מציע.”
אפריל עבודה רצינית. חפירות, גידול שתילים, תיקון הגדר, שיחזור משאבת הבאר. דבורה עסוקה, עייפה, ישנה מצוין. שמה לב: כבר פחות כואב לה על הדירה. לא מחלה צלקת, שלא שוברת.
יותם חייג באמצע אפריל, הקול אחר.
“אמא, איך הולך?”
“הכל פורח ובלאגן בעבודה.”
“אני… חשבתי עלייך.”
היא שתקה.
“סבבה, יותם.”
“אמא, לא תבואי לעיר אפילו לביקור?”
“פחות מתאים. אני בטוב פה.”
“איך נעמה? את רואה אותה?”
“היתה פה בפברואר, שוב תבוא רק נועה תאשר.”
“יופי. טוב לשמוע.”
***
הקיץ משהו אחר. פעם דבורה היתה מגיעה לכמה ימים, עושה גינה, מתגעגעת למזגן בעיר. עכשיו זו החצר שלה. כל עגבנייה, שק תפוחי אדמה, כל קופסה של בסיסקוויט מאה אחוז שהיא עשתה.
נעמה באה לכל הקיץ. נועה צילצלה: “לא תשמחי אם נעמה תגור איתך עד אוגוסט?”
“תבוא בשמחה בעצם, היא העוזרת המושלמת.” ניסוח יבשושי.
“מדהים, היא כל הזמן מדברת עלייך,” אמרה נועה “איזה מזל שיש לך אותה, ולי יש אותך.”
נעמה הגיעה עם ספרים, טאבלט ומחברת כל יום רשמה סיפור. לא התעכבה על עבודה, עזרה בשמחה, הדליקה תנור, הניפה דלי מבאר. בערב ישבו לשתות חליטת צמחים שפיזרו יחד בשדה ודיברו, לפעמים בלי מילים.
זאב מיד נדבק אל נעמה מלמד להכיר ציפורים, להבדיל עננים, עקרונות של באר. היא שומעת בריכוז של חכמה אמתית.
“הוא אחלה,” אמרה נעמה. “סבא זאב.”
“לא סבא, שכן וחבר.”
“למה? גם ככה הוא סבא, רק אחר.”
“אחר, זה כן.”
נעמה הביטה בה מהצד.
“סבתא, איתו טוב?”
“טוב. אנחנו חברים.”
“רק חברים?”
“נעמה!” צחקה דבורה. “אל תעשי שטויות.”
“לא שטויות שואלת.”
“חברים, וזה הרבה.”
נעמה הנהנה.
ביולי יותם התקשר, ביקש לבוא.
“תבוא, מתי אתה רוצה?”
“שבוע הבא. אני… אמא, אני רוצה לדבר.”
“טוב, תבוא ותדבר.”
לא חשבה על זה הרבה. מה שיהיה יהיה. מזמן היא הפסיקה לצפות ממנו לגדולות, לא מזלזול, פשוט חיים.
***
הוא הגיע לבד. החנה את הרכב ונכנס, סוקר בקפידה את החצר המסודרת, ערימות הגזם, הדק החדש, הווילונות. נעמה רצה לחבק אותו, דבורה המתינה.
“שלום, אמא.”
“שבת שלום. בוא לאכול, בישלתי אוכל…”
בהתחלה רק נעמה סיפרה על כל הקיץ, הציפורים, זאב. הוא הקשיב, לגם מרק. היא שמה לב שהרזה, עיניים עייפות.
אחרי הארוחה נעמה הלכה לקרוא, יותם התמהמה.
“אמא… אני צריך להגיד משהו.”
“תגיד.”
“מירב… רוצה שנעמה תלך לפנימייה. היא לא רוצה מישהו שהוא לא שלה בבית. ניסיתי לדבר, אבל היא לא מזיזה. נעמה שמעה במקרה, נשברה. באתי אל נועה איתה.”
“אני יודעת,” אמרה בשקט, “נעמה התקשרה באותו לילה.”
הוא הביט בה.
“היא סיפרה?”
“בכתה. ניחמתי.”
“אמא, תסלחי לי?”
“למה?”
“הכול. הדירה. מירב. הדיור המוגן. שבגדתי בך…”
“יותם…”
“תני לי, אמא. חשבתי שזו טובתך. שמה שחשוב זה הנוחות, הרופא, הסדר. אבל שיקרתי לעצמי. הלכתי אחרי מירב, כי פחדתי לומר לא.”
“למה פחדת?”
“טוב… היא סוגרת עליי. גורמת לי להרגיש כלום. שכולם, אפילו הילדים ואת, המלצה מיותרת. רק מה שהיא רוצה חשוב.”
“היא חשובה לך?”
הוא שתק.
“לא יודע כבר. אולי נגמר.”
“מה תעשה?”
“עוזב אותה. כבר הודעתי. היא לא הופתעה בכלל.”
“יש לך איפה לגור?”
“השכרתי דירת חדר. אמא, לא באתי לבקש את הדירה בחזרה. רק להגיד…”
“דווקא כן,” היא השלימה.
“כן, לשאול אם תסלחי.”
דבורה קמה, פנתה לחלון. בחוץ נעמה קוראת על הספסל ליד הבאר, אמצע יולי ערב, זהב של קיץ.
“כבר מזמן מחלתי,” אמרה בגבה אליו. “זה לא אומר שתחזור להיות כמו פעם. אבל אתה בני זה לא משתנה.”
הרגישה בשקט, איך הוא יושב שם ונושם עמוק.
“אמא…”
“כן.”
“אפשר לבוא…?”
“בוודאי. גם זה הבית שלך. אבשלום בנה גם בשבילך.”
הסתובבה. יותם ישב והביט בה, כמו אמא מרגיעה ילד חולה מבט של בטחון אחרי סערה.
***
נעמה נשארה שם.
בסוף השיחה יותם אמר לה שלום, ונעמה: “אני רוצה להיות פה, לסבתא יש משימות,” מבט לקצה הזירה. דבורה משכה בכתפיים.
“אם מתאים לה ולנועה…”
נועה זרמה. נעמה נשארה.
עברו אוגוסט, ספטמבר. נעמה לומדת בבית הספר האזורי, שני קילומטרים בדרך עפר. דבורה מלווה אותה בראשון, מביטה בילדה הבוגרת הזאת והחיים… זורמים בדרכים שאין לדעת.
יותם היה מתקשר פעם בשבוע השיחות נהיו שקטות, בגובה עיניים. לפעמים סיפר לה על העבודה, לפעמים על העניינים של הכנת דירה לבד. היא הקשיבה, לפעמים שלחה עיצות בישול. הוא שמע כמו תלמיד תודה וותיקה.
“אמא, את לא מתגעגעת לעיר?”
“מצחיק כבר לא.”
“זאת מגניב. רק טוב לך.”
“כל כך.”
זאב פעם שאל אם כדאי שדבורה תעשה אפוטרופסות על נעמה.
“כנראה שכן,” אמרה, “נדבר עם יותם ועם נועה. נעמה רוצה.”
“אחלה רעיון. טוב לה פה.”
“גם אתה מחבב אותה, הא?”
“חכמה, סקרנית ילדות כאלו צריכות קיבוץ-קטן, לא להיבלע בציפיות זרות.”
דבורה חייכה.
“אתה רואה אותה נכון.”
“אני רואה בני אדם טוב שנים של ספסלים עשו אותי טוב בזה.”
“ואותי?”
הביט בה.
“רואה השתנית מאז הסתיו.”
“באיזה מובן?”
“משוחררת. לא בריחה מהכול בפנים. זה אחר.”
הרהרה.
“זה מדויק.”
רעש מהשדה זאב בודק את החיטה שזרע בקטנה רק לראות אם תצליח.
“זאב, אתה לא מרגיש ברחת לעולם אחר מדי?”
“פעם כן. היום מבין שכאן החיים, זה לא אנטי זה אלטרנטיבה.”
הנהנה.
***
אוקטובר כבר. דבורה הוציאה תנור בסתיו, רגילה כבר לכל הסדר. נעמה חזרה מבית ספר, התיישבה לשיעורים במטבח, בזמן שהיא מרקחת מרק.
“סבתא, יש חיבור: לכתוב על דמות שאני מעריכה.”
“על מי תכתבי?”
“עלייך. מותר?”
“מותר, רק בלי דרמות.”
“יהיה אמיתי: עברת לכאן כמעט בלי כלום. ולא נשברת ולא הפכת קשה.”
הסתובבה.
“רחמתי על עצמי פשוט בשקט.”
“זה לא חולשה, זו נימוס.”
“מאיפה זה?”
“מהראש שלי. רוצה להכניס?”
“שימי.”
נעמה חייכה.
האפלה כבר יורדת, בקול מצהלות הציפורים, סיר המרק מבעבע, ועל המדף אותו אלבום תמונות אבשלום, יותם תלמיד, נעמה קטנה.
השער חורק. זאב נכנס עם צנצנת כרוב כבוש.
“דבורה, בא לי לשתף אותך בכרוב. מתאים מרק?”
“פורגני, על האש המרק.”
“סבבה, אביא אותו.”
נעמה מתרוממת.
“זאב! תשאר לאכול!”
אפשר כבר לשמוע את צחוקו בסלון, את נעמה מסבירה מה כתבה עליו ועל סבתא, את קולו הרך.
דבורה טועמת מהמרק, מוסיפה מלח. זה הכי בית. הצל שלי, הקירות שלי, התנור המוכר; פעם גג דולף עכשיו בית.
בקרוב יותם יגיע שוב היא, נועה והוא יישבו לדבר על אפוטרופסות לנעמה. נעמה יודעת, ולא חוששת. היא כבר מבינה קצת מה זה לחכות בלי חרדה.
דבורה לא יודעת מה יביא מחר. למדה מזמן: לחיות עד השבוע הבא מספיק.
זאב נכנס למטבח עם הכרוב.
“ריח מעולה פה.”
“שב, כבר מוגש הסיר.”
נעמה אורזת שלוש צלחות.
שלושתם מתיישבים.
בחוץ חושך, על השולחן מרק חם, צנצנת כרוב כבוש, וסבתא ונכדה ומשפחה מקרית, אבל אמיתית. אהבה פשוטה בלי הצגות.
“סבתא,” נעמה מערבבת את המרק, “אבא באמת יבוא לשבת?”
“הבטיח.”
“יופי אני חייבת להראות לו את המקום. הוא ראה בחורף, לא בקיץ.”
“הקיץ עולם אחר,” מחייכת דבורה.
“עולם יותר טוב, נכון?”
מביטה בילדה, בשכן, בשולחן הקטן.
“יותר טוב, נעמה.”
“נו, אז שיבוא ויראה,” חייכה נעמה וטוב לה.
