לא ייאמן! זה לא יכול להיות!
שלומית מזנקת על ההגה, כמעט פוגעת ברכב החונה ליד ה”ברבור” שלה. ג’יפ כהה גדול עובר לידה והיא מיד מזהה אותו. הרי לא כל יום היא שולחת את בניה אל בית הספר ברכב של השכן דב.
ולא סתם היא מזהה את דב הם מכירים כבר שנים. רק שהפעם לידו יושבת אישה לא מוכרת בכלל, ולא אשתו.
הפה שלה “מקור ברווז”, כובע מצחייה אופנתי שלומית הבינה מיד שמדובר פה במשהו לא כשר.
איזה נבלה! זה מה שחסר לי?! היא לוחצת על דוושת הגז, יוצאת מהחנייה בעקבות דב ותוהה בינה לבין עצמה אם כדאי לה להשאיר את כל העסק הזה ללא מענה.
בהתאם לכל ספרי הבלשים שהיא קראה, שלומית נותנת למכונית אחרת לעקוף ומשתלבת אחריה עוקבת אחרי דב ממרחק קצר. קשה לפספס כזה “טרקטור”…
“דחפור” כך דב קורא לרכב שלו. מתנה מאבא שלו, החליף בה רכב זה לא אפשרות מבחינתו. ירושה, בכל זאת.
את אבא שלו דב איבד כבר לפני יותר משנתיים, והכאב עוד לא נרגע. הקשר שלו עם אביו מגיל שנתיים, אחרי שאמא צעירה ויפה קרסה לפתע במטבח, והוא נשאר עם אבא בלבד.
אותו ערב, הילד בכה עד שאביו חזר מהעבודה, אסף אותו לזרועותיו אך הכל כבר היה מאוחר מדי.
דב זוכר עד היום איך אביו היה מתאגרף ואיך דיבר תמיד על מכות שמוציאות לך את האוויר. “האור שלי כבה איתה”, הוא אמר, אחרי שאשתו הלכה. והאור ההוא לא שב. את דב, אביו גידל לבד לחלוטין, לא הרשה לאחרים לעזור.
“אתה גבר! תלך לעבוד, מה לך ולילד קטן? ילד צריך עיניים על כל צעד!” דודות ונשים לחצו עליו.
“אני אסתדר”, הוא עונה תמיד, ובליבו בוער הרצון לגדל את בנו בכוחות עצמו.
הפתרון נמצא מהר: מריה גרינברג, פנסיונרית אהובה מבניין הסמוך, הסכימה לשמור על דב הקטן עד שיכנס לגן. לא היו לה משפחה, לא ילדים אז היא ראתה בו נכד אהוב, והוא סבתא נוספת.
“למה יש לי שלוש סבתות?” שואלים אותו בגן. הוא מסביר, הצוות מתרגל; כל אחת יש לה מקום בלב של דב.
כשהתבגר, כבר כולם המורות, השכנות מחזרות אחר אביו של דב, אבל ליבו לא פנוי. כל זמנו מוקדש לבן שמחכה לו בשובו מהעבודה.
דב מסיים תיכון, מתייעץ עם אביו לגבי אוניברסיטה, ותוהה בפני מריה: “למה בנות לא אוהבות אותי?”
“הסבלנות,” היא צוחקת. “מיוחד כמוך לא יתפספס. תחכה, היא תופיע.”
ושוב היא צודקת. סטודנטית שקטה מהקורס, יעלי, עוזרת לו בשיעורים. מריה מקשרת ביניהם בלי מאמץ. דב וליעלי מתאהבים, מתחתנים בצניעות נגד רצון אבא של דב, שרצה חתונה מפוארת, אבל ביודעו שמשפחתה של יעלי צנועה הוא מתחשב ברגשותיה.
תחושות קשות מהעבר עוד מעיקות על אביו בכל זאת, לאחר טרגדיה, הקשר עם חמותו היה מאתגר מאוד. אך הזמן עוזר, הקשרים משתפרים, ויעלי מוצאת את המקום שלה אצל חמותה.
המשפחה מתבססת, רק שמשהו חסר. דב וליעלי רוצים מאוד ילדים, אך זה לא הולך. שנים של תקווה ואכזבה ואז מריה אוספת אותם לשיחה.
“תגיד, דב, למה אתה דואג? עוד יגיע היום. תניח. חכה, תן לאהבה שלכם מקום לעבוד. זה יקרה בזמן הנכון.”
ועם שאומרים, ככה קורה. כמעט עשור של ציפייה ולבסוף, חדשות מהקליניקה: “אתה אבא!” דב מופתע, מחבק את יעלי, והם בוכים משמחה.
הבן הראשון נולד גדול ובריא. מייד בסיום הלידה, יעלי מחייכת: “בעזרת ה’, לפעם הבאה נתראה פה!”
כך נולדים להם בהמשך: בת נוספת, ואז בן שלישי כולם בריאים ומאושרים, בזמנים מדויקים.
המשפחה גדלה, הצפיפות בדירה קטנה. “דב, אתם צריכים בית!” קובע אבא שלו. הם רוכשים מגרש, אבל תלאות כלכליות משברים בענף דוחפות את התחלת הבנייה. ואז מריה מציעה: “קחו את הדירה שלי, אני כבר מבוגרת, אתם צריכים מקום, ואני אשמח לעבור לדירה קטנה עם אביך.”
הכל מסתדר. דב עובד סביב השעון, מצליח להציל את העסק יחד עם אביו, אך הבריאות של אביו מתערערת. רגע לפני שנפטר, מסדיר הכול, דואג אפילו להעביר את הדירה על שמה של מריה, “שתהיה לה פינה בטוחה”.
הבן הרביעי של דב נולד חודש אחרי פטירת סבו. הוא גדל מוקף אהבה, מחנך את בניו לערכים אותם ירש.
החיים מתנהלים בין שמחות ואתגרים. הילדים ממלאים את הבית באהבה אין-קץ, וליעלי, שתמיד ידעה לבחור חברות בקפידה, מתחברת במיוחד עם שלומית. שתיהן אוהבות תיאטרון, ספרים, ושיחות מעמיקות בלב ערב ועדיין, מוצאות עצמם עסוקות רוב היום בגידול הילדים.
שלומית, עם זוג תאומים שובבים ועזרה צמודה מסבתות, מרגישה שבזכות ליעלי היא מצליחה למצוא רגע לעצמה, לשתף ולהבין שאין טעם לרדוף אחרי השלמות. חברות כזו מתנה.
אולם, בבית שלה, העניינים סבוכים. בעלה של שלומית, גידי, יפה תואר וחם לב, אבל אינו מסתפק באשתו בלבד. שלומית למדה להשלים “כל הגברים כאלה”, היא חוזרת ומרגיעה את עצמה, בעיקר בשביל הילדים.
אז כששלומית רואה את דב עם אישה אחרת היא ישר חושבת שליעלי צריכה לדעת. מתגברת את עצמה, ועוקבת אחרי דב עד שהוא נכנס עם אותה אשה לאולם אירועים ביפו. חושבת לעצמה לבגוד ביעלי אסור… אבל עם כל רגע שעובר הספק נובט וצומח.
מה עם ארבעת הילדים, מה עם הסבתות? ואם זאת רק עוברת אורח? אם כמו אצל גידי, זה עובר וחולף? אולי עדיף לא להגיד כלום.
היא נותנת אגרוף בהגה, מסמיקה מבושה כשהצופר משתולל וציפורים עפות בבהלה.
בסוף מחליטה: לא, לא תגרום סערה. לא תגיד ליעלי. אולי זה עושה אותה “לא חברה הכי טובה”, אבל לדעתה עדיף שאשתו של דב תישאר שלמה.
חוזרת הביתה, דמעות עולות. טלפונים, ילדים, שמרטפית והיא מנסה לאסוף את עצמה.
ופתאום צלצול מדב: “שלומית, אנחנו חוגגים יום נישואין, עשר שנים! תבואו? חשוב לנו שתהיו איתנו.”
היא משועשעת, הרי הם אף פעם לא חגגו ברבים, תמיד נסעו לבד. אבל איך אפשר לא להסכים? הרי עשר שנים! נכון כבר הספיקה להזמין מתנה.
הנה, ערב החגיגה. שמלה חדשה, עקבים, שיער אסוף. בעלה, גידי, משוויץ: “גם לנו תהיה חגיגה כזו, חכי ותראי!”
שלומית מגחכת. בפנים צורב.
הערב קסום אולם יפיפה, פרחים, נרות, כל פרט בטעם. יעל קורנת מאושר, ממשיכה להתרגש מכל הפתעה שדב תכנן עבורה.
“שלומית, בואי איתי, צריך לסדר את האיפור!” לוקחת אותה יעלי אל חדר השירותים.
בדרך, אישה יפה בלבוש פורמלי יורדת מולם במדרגות. שלומית נדהמת “את?”
“סליחה, אנחנו מכירות?” שואלת האישה במבוכה.
היום היא לבושה אחרת, מקצועית, גוף בטוח, שיער אחוז.
“מה את עושה פה?” שלומית לוחשת.
“עובדת. אני מארגנת האירוע הערב. דב נתן לחברה שלי את ההזדמנות הראשונה לארגן אירוע גדול. התרגשנו, בעלי עזר, פרחים קישט אני בהריון, אסור לי לטפס.”
“בהריון?” שלומית מגמגת.
“כן! גיליתי לא מזמן. זה מלחיץ. יש לך ילדים?”
“שניים. זה קשה, נכון אבל תסתדרי. ואם תרצי, אתן לך טלפון של רופא טוב, אפילו יעלי ילדה אצלו.”
“יש לה ארבעה?”
“כן, ארבעה!”
“איזה אושר! תודה רבה.”
האישה חוזרת מיד אל העבודה, ושלומית נשארת נהורה. פתאום הכול מובן שום פלרטוט, רק עבודה.
היא פונה ליעלי: “נו, יעלי, בואי כבר! כמעט פספסת את הברכות!”
ובערב הזה, כשהיא מרימה כוס יין לחייהם של הזוג, שלומית חושבת לעצמה איזה קל היה להרוס את כל מה שיש. מילה אחת, שיפוט שטחי, טעות אנוש והכל היה מתפוצץ.
“טעות”, היא לוחשת. גומרת את השמפניה, ופונה לבעלה.
“נו, גידי, אצלנו מתוק או מר?”
“עדיין מר… אבל נראה מתוק מתמיד!”
