בעלי, בן 45, שכח מהיום הולדת שלי שחל ב-27 בפברואר, ובדיוק באותו יום יצא עם החברים שלו לדוג דגים. בזמן שהוא לא היה בבית, תכננתי לו “הפתעה” כזו, שמעכשיו הוא בטוח לא ישכח אף פעם את התאריך הזה.
בעלי שכח מהיום הולדת שלי ובאותו יום יצא לדוג דגים עם חברים: בזמן שהוא לא היה בבית, דאגתי להכין לו “הפתעה” שבטוח תיחרט לו בזיכרון והוא לא ישכח את התאריך יותר לעולם.
עם השנים, ובמיוחד כשהתקרב לגיל חמישים, לבעלי התפתחה תכונה משונה. הוא זכר בעל פה מתי צריך להחליף שמן ברכב, מתי בדיוק החברה נפגשים לטיול דייג, ומתי מתחילה עונת הדגים הכי טובה. לעומת זאת, כל תאריך משפחתי כאילו מתאדה לו מהראש.
בדרך כלל הקדמתי תרופה למכה: רמזתי, השארתי פתקים, שאלתי אותו ישירות. אבל אחרי עשרים וחמש שנות נישואין, ליום הולדת 45 רציתי משהו שונה. בלי תזכורות, בלי תחנונים. הייתי בטוחה שבגיל הזה כבר לומדים משהו מהחיים.
בבוקר יום שישי דביר התרוצץ בבית, מכניס חכות ותרמיל לתיק.
אילנה, ראית את הטרמוס שלי? החבר’ה כבר מחכים. נוסעים לכנרת עכשיו הכי טוב! אחזור בראשון, אולי לא תהיה קליטה.
הוא נישק אותי במהירות בלחי, אפילו לא הביט בעיניים.
אל תהיי עצובה. תקני לך משהו טעים.
הדלת נטרקה. ניגשתי ליומן. התאריך היה מסומן בעיגול אדום. יום הולדתי. הוא לא רק שכח הוא ממש בחר לנסוע דווקא ביום הזה.
בהתחלה כאב לי. אחר כך זה הפך לשקט וקור פנימי. פתאום עלה בי רעיון להחזיר לו בדרך שבחיים לא ישכח. הרי כשהדגים והחבר’ה חשובים יותר מהאשה שמחכה בבית צריך להזכיר לו סדרי עדיפויות.
ידעתי בדיוק מה לעשות. ברגע שיצא, התחלתי לתכנן את ה”נקמה” הקטנה שלי, וכשחזר הביתה חיכתה לו הפתעה. הוא כבר לא ישכח בחייו את יום ההולדת שלי.
עכשיו אספר בדיוק מה עשיתי.
לדביר הייתה קופה קטנה, מזומן שצבר בצד במשך שנים חוסך למנוע חדש לסירת דיג. הכסף נשמר בכספת קטנה. את הקוד ידעתי, כי אצלו “הזיכרון המושלם” לפעמים בגד בו.
הסכום היה מכובד קרוב למאתיים שבעים אלף שקלים. פתחתי את הכספת וקיבלתי החלטה.
סוף השבוע ההוא נראה כמו חלום שמעולם לא הרשיתי לעצמי. הזמנתי קייטרינג מושקע, הזמנתי את כל החברות, קישטתי את הבית בפרחים. מוזיקה, צחוקים, שמפניה. למחרת ארוחת ערב במסעדה על הגג מול תל אביב. אחר כך יום שלם של ספא.
ובסיום סיכת זהב שחלמתי עליה מזמן, שתמיד דחיתי את קנייתה בשם ה”חלומות המשותפים שלנו”.
בערב ראשון דביר נכנס הביתה, מחייך, עם דלי מלא דגים.
יאללה, תתכונני לראות מה הבאתי! היה מושלם!
הוא נכנס לסלון ועצר. על השולחן היו בקבוקי שמפניה ריקים, בכל פינה סלסלות פרחים, ועל הספה שקיות מהחנויות הכי יוקרתיות.
מה קרה פה? היו פה אורחים?
היו, עניתי בשקט. היה לי יום הולדת. ארבעים וחמש. אתה זוכר?
הוא נתקע במקום, ואחרי שנייה השמיע נשיפה ארוכה.
אללה, אילנה שכחתי. לא התכוונתי. פשוט הייתי עסוק
אני מבינה, קטעתי אותו. ולכן החלטתי לדאוג לעצמי. ארגנתי הכל לבד. וגם בחרתי לעצמי מתנה בלי עזרתך.
מבטו נדד לכיוון החדר לעבודתו. דלת הכספת הייתה מעט פתוחה. הוא החוויר, רץ לכספת, חזר אחרי רגע עם עיניים נבוכות.
איפה הכסף? אין כלום בכספת איפה כל מה שחסכתי?
פה, פשטתי יד, והצבעתי על כל מה שבחדר.
הוצאת את הכל? זה בשביל המנוע! חסכתי שנתיים!
ואני התמודדתי עם זה עשרים וחמש שנה, עניתי בשקט ובנחישות. שכחת את היום ההולדת שלי. דאגתי שלעולם לא תשכח.
הוא התיישב על הספה, הביט על דלי הדגים, ואז שוב אלי, ואז על הכספת הריקה. לא היה לו כל כך מה להגיד הכסף הרי שלנו.
את הדגים הוא ניקה בשקט.
עברו שישה חודשים. את המנוע הוא שוב חוסך שקל לשקל. רק שהפעם, בטלפון שלו יש שלושה תזכורות חודש מראש, שבוע מראש ויום מראש, על כל תאריך חשוב במשפחה. לפעמים, שיעורים עולים ביוקר אבל לעולם לא שוכחים אותם. לעתים, דווקא מהמקומות הכי כואבים, אנחנו לומדים באמת להעריך את מי שבאמת חשוב לנו.
