שלושים וחמש שנה עבדתי כראש ועדת רפואי-חברתי באחת הערים הגדולות בארץ. הייתי ממש ברזל, לא הייתי נותנת קצבת נכות לאף אחד שאני חושבת שעדיין יכול לעבוד. הייתי גאה בזה, שומרת על כספי המדינה, שלא ילכו סתם לפח. אבל כשהגיע יום שבו בעלי קיבל שבץ מוחי, והקולגות שלי מהוועדה, עם חיוך קר, סירבו לאשר לו טיטולים ואמרו, נו, הרי הוא עוד מזיז את היד!, פתאום הכול התרסק לי מול העיניים. פתאום הבנתי שהייתי סתם כלבה של מערכת ששונאת זקנה וחולשה.
את יודעת, פה בארץ, נכות לא מקבלים – צריך פשוט להילחם עליה בציפורניים, להוכיח שהחיים שלך כמעט נגמרו, אחרת שום דבר. ואני הייתי הקיר הגדול הזה שאנשים היו שוברים עליו שיניים.
אני רינה בן-טובים, בת שישים ושמונה. עד השנה שעברה ניהלתי את הוועדה של הביטוח הלאומי בעניין נכות רפואית. דרכי עברו אלפי אנשים: קטועי רגל, עיוורים, חולי סרטן, חולי סוכרת. קראו לי אשת הברזל. הכרתי את כל הטריקים, את כל הניסיונות לרמות. הייתי מזהה ישר את מי שבא להוציא חצי שקל יותר בהנחה בחשמל או להנדס תוספת לפנסיה.
המטרה מלמעלה הייתה מאוד ברורה, למרות שאף אחד לא אמר אותה בקול: לחסוך, ולא לחלק כספים סתם. פחות זכאים זה יותר בונוס למנהלים.
הורדתי אחוזי נכות לאנשים שאין להם אצבעות, ואמרתי להם בפרצוף:
יש לך יד שנייה, אתה יכול להיות שומר או לענות לטלפון. המדינה לא אמורה להאכיל אותך. אנחנו משאירים לך רק שליש, אתה מסוגל לעבוד. הבא בתור!
סירבתי לאמהות של ילדים עם שיתוק מוחין על עגלות ממונעות יקרות מהיבוא, ואישרתי רק את הישראליות הזולות, למרות שידעתי שהילדים סובלים. אמרתי להן:
אלה התקנות. הישראלי לא נופל מהגרמני. צריך להסתדר.
בלב לא היה לי נקיפות מצפון, הייתי ישנה בשקט, עם משכורת אגדה, הערכה של ההנהלה, רכב מהעבודה, בית נעים – הכול דבש.
עד שהמכה שלי הגיעה.
יום אחד, לפני שנה, אלי, בעלי, בן שישים ותשע, מהנדס יציב ושמח שעבד כל החיים במפעל, קיבל שבץ מוחי קשה, דווקא כשחשבנו לצאת סוף-סוף לפנסיה, לקנות בית קטן בפרדס חנה, לקבל נכדים.
הכול נגמר בשניות בבוקר יולי שמשי, כשהיינו בצימר בגליל. שבץ איסכמי חמור.
רצתי לבית החולים, הרופא אפילו לא הסתכל לי בעיניים.
רינה, את הרי רופאה, את מבינה צד ימין משותק לחלוטין. רפלקס הבליעה לא עובד. אין דיבור. הוא ישרוד, אבל הוא נהפך למוגבל קשה.
הבאתי את אלי הביתה אחרי חודש אשפוז. האיש הזה, שפעם היה עמוד תווך, הפך לתינוק חסר אונים. שוכב על המיטה, מסתכל על התקרה, רוק נוזל לו מהפה, עין אחת כואבת ופוקחת.
מכאן התחיל הגיהנום שכל אישה שמטפלת בבעל חולה מכירה: להפוך אותו כל שעתיים שחלילה לא יהיו פצעי לחץ, להחליף טיטולים, להאכיל מרוסק במזרק. תוך חודשיים רזיתי עשרה קילו, הרסתי את הגב, וחשבתי ששכחתי בכלל מה זה לישון רצוף שלוש שעות.
לא היה לנו כסף לכלום. הקצבת נכות הלכה ישר למטפלת כשהייתי בעבודה ולקניית תרופות. היינו חייבים להוציא אחוזי נכות מקסימליים, ולקבל אישור לתוכנית סיוע עם מימון טיטולים, מזרון ומיטה רפואית – מהמדינה.
אספתי מסמכים, ופניתי לוועדה. לוועדה שאני בעצמי ניהלתי, בדלת ליד.
פתאום אני בצד השני של השולחן.
יושבת שם חיה, שהייתה הסגנית שלי, ואני לימדתי אותה להיות קשה. הבאתי את אלי בכסא גלגלים ישן מהשכונה.
חיה הרימה את העיניים מהמשקפיים, הפרצוף ללא בדל של חמלה. רק מבט קר של פקידה עם מחשבון ביד, בדיוק כמו שאני הסתכלתי על אנשים שלושים וחמש שנה.
היא ביקשה מאלי להרים את יד שמאל. הוא בקושי הרים, רעד.
רינה, את רואה? הוא מצליח להזיז. יש שיפור. צד שמאל תקין. רפלקסים קיימים.
חיה, הוא לא שולט בצרכים! הוא לא מדבר! איזה שיפור?! אנחנו חייבים קצבה מלאה ומזרון, יש לו כבר פצעי לחץ!
חיה נאנחה וחייכה בזלזול, בדיוק כמו שאני נהגתי.
רינה, את הרי מכירה את נוהלי משרד הבריאות. קצבה מלאה רק כשאין שום יכולת תפקוד עצמי. אלי עוד מסוגל להרים כף. זה לא מאה אחוז תלות. אנחנו נותנים לכם רק קצבת נכות חלקית.
ומה עם הטיטולים? הקול רעד לי. אני קונה חבילה וחצי בשבוע. אין לנו איך לקנות את זה כל חודש!
הנוהלים אומרים שלושה טיטולים ביום בקצבה הזו. גם מזרון לא מגיע לכם. היית צריכה להפוך אותו בזמן. התקציב לא נמתח, רינה. את לימדת אותי את זה. הבא בתור!
בום לפרצוף.
גררתי את אלי החוצה.
במסדרון ישבו עשרות. זקנים עם מקל, נשים ללא שיער אחרי טיפולי כימו, אימהות עם עגלות של ילדים נכים. כולם יושבים שעות באוויר דחוס, רק כדי להוכיח לחבורת פקידות בחלוק לבן שהחיים שלהם באמת קשים, שהם לא רמאים. שהם רק רוצים לחיות.
הבטתי בהם. פתאום זכרתי כל אחד.
נזכרתי בוותיק צהל שמנעתי ממנו פרוטזה איכותית כי “בשביל בית זה מספיק הקרמיקה שלנו”. הוא בכה אצלי. נזכרתי באישה עם סרטן שד גרורתי, שהשארתי לה רק קצבה לפי חצי תפקוד, וזרקתי לה: “תוכלי לתפור מהבית, היום מרפאים את זה”. היא נפטרה תוך חודשיים.
הבנתי שכל השנים לא שמרתי על תקציב המדינה. שללתי לקשישים את הכבוד. הייתי בורג קטן במכונה סדיסטית, שמכניסה לאנשים חולים ייסורי מצפון על המחלה שלהם.
ועכשיו המכונה הזאת טוחנת אותי.
התכופפתי מול הכיסא של אלי. האיש היפה שלי, שתמיד היה מחבק אותי, יושב רדום ושותק, רוק שותת מהסנטר, זולגת לאט דמעה אחת בודדה מהעין. הוא הבין הכול. הבין שזרקו אותו מכל המדרגות. שהחיים שתרם למדינה, הארבעים שנה ששילם מיסים – לא שווים אפילו חבילת טיטולים אחת.
תסלח לי, אלי, בכיתי לתוך הברכיים שלו, במסדרון הנורא ההוא, תסלחו לי כולכם. אלוהים, תסלח לי.
באותו ערב הגשתי מכתב התפטרות. ויתרתי אפילו על הפנסיה המיוחדת של המגזר הציבורי. עזבתי בטריקת דלת.
מכרתי את הרכב וקניתי לאלי מיטה חשמלית ומזרן גרמני. את הטיטולים אני קונה מהכיס.
אבל עשיתי עוד משהו.
התחלתי להתנדב. נהייתי מין עורכת דין של נכים. היום אני מלווה אנשים בוועדות. מכירה כל תקנה, כל קומבינה, כל סעיף קטן שוועדות מנסות להחביא.
כשה”ברזליות” של הארץ מנסות להוריד תוספת זכות מסבתא אחרי שבץ – אני שמה להן חוקים מול הפרצוף, מאיימת בבית משפט. משיגה עגלות, תרופות, טיפולים. נלחמת במערכת עם הכלים שלה.
אלי שלי לא קם מהמיטה כבר שנה. הרופאים אומרים שכל יום הוא נס.
אבל כל פעם שאני עוזרת לסבא נכה לקבל נכות מלאה, אני חוזרת הביתה, מתיישבת ליד אלי, מחזיקה לו את היד ואומרת:
היום הצלחתי לעזור לאחד, אלי.
ונראה לי שהוא מחייך.
אנחנו חיים במדינה קשוחה, בה זיקנה ותשישות זה פגם. אבל הקול פעמון יצלצל יום אחד לכולנו. שום תפקיד ושום קשרים לא מחסנים אותך משבץ או מסרטן.
ואם היום אתה הולך נגד החלש – מחר אל תתפלא שהמערכת פשוט תדרוס אותך באותה אדישות.
קרה לך שהיית צריכה להילחם בבירוקרטיה או באטימות בעניין נכות לעצמך או למשפחה? מה גורם לאנשים לאבד אנושיות כשיש להם טיפ-טיפונת של כוח, זה האופי או שזו המערכת?
