תקשיבי, את לא מבינה איזה סיפור היה לי עם עמי. אז, 45 שנה עמי, כן? ודווקא ביום ההולדת שלי 27.2 הוא הצליח לשכוח, ופשוט נסע לדוג עם החבר’ה. עכשיו, אני כבר כל כך הרבה שנים אתו, תמיד דואגת לרמוז, לשלוח לו וואטסאפ, אפילו משאירה פתק על המקרר “בקרוב מישהי חוגגת”. אבל הפעם אמרתי, די, לא מזכירה לו כלום, נראה אם הוא יזכור לבד אחרי 25 שנות נישואים.
קם בבוקר שישי, עובר בבית כמו רוח סערה “שלומית, ראית את התרמוס שלי? החבר’ה מחכים לי ליד הירקון, אני אחזור בראשון, כנראה לא יהיה לי קליטה!” בקושי נשק לי בלחי, אפילו לא שם לב למה קורה סביבו. “אל תהיי עצובה, תקני לעצמך משהו טעים.”
הדלת נטרקת. אני ניגשת ליומן הריבוע של יום ההולדת שלי מסומן באדום עבה. הוא לא רק ששכח, הוא בחר דווקא את היום הזה ללכת לדוג.
בהתחלה נעלבתי, מה אני אגיד. ואז התחיל לבעבע בפנים איזה כעס שקט. התבשל לי רעיון איך לגרום לו לזכור את היום הזה תמיד. החלטתי שמגיע לי לחגוג כמו שצריך, ואם הוא לא יתארגן אז אני אתארגן. בניתי תכנית, וכשהוא יחזור חתיכת הפתעה מחכה לו.
תשמעי, יש לעמי איזה סוד כזה כספת קטנה במשרד, עם כספים בצד, שהוא חוסך כבר שנים למנוע חדש לסירה. את הקוד אני יודעת, כי “הזיכרון המופלא” שלו לא תמיד עובד. יושבת לי מול הכספת, רואה כמעט שלוש מאות אלף שקל שמורים בצד.
פותחת את הכספת, מסתכלת על השטרות, ולוחשת, “יום הולדת שמח, שלומית!”
הסופ”ש הזה היה פשוט חלום הזמנתי קייטרינג מפנק, אספתי את כל החברות, הבית מבושם פרחים, מוזיקה וכוסות קאווה. יום אחרי זה, יציאה למסעדה יוקרתית שצופה לכל תל אביב, ואחר כך ספא עם מסאז’ מהאגדות.
ועם כל ההרגשה הטובה, סיימתי את הכול עם התכשיט שחלמתי עליו: סיכת זהב שראיתי אצל תמרה בשינקין כבר חצי שנה, ותמיד דחיתי לחסכון של “הדברים הגדולים המשותפים”.
מגיעה ראשון בערב. עמי נכנס הביתה עם דלי דגים ענק, כולו מאושר “שלומית! תראי מה הבאתי! איזה סופ”ש!”
נכנס לסלון, קופא במקום בקבוקים על השולחן, סלי פרחים, שקיות מהחנויות הכי שוות בדיזנגוף.
“שניה, מה הולך פה? היו פה אורחים?”
אני עונה בשקט: “היו. היה לי יומולדת, 45. זוכר במקרה?”
הוא מובך, נאנח. “שלומית, בחיי נהיה לי בלאגן בראש. זה פשוט נשכח לי.”
אני אומרת: “הכול בסדר, אז דאגתי אני. ארגנתי לבד, וגם קניתי לעצמי מתנה, בלי עזרה.”
רואה אותו מציץ למשרד, קולט שהדלת של הכספת פתוחה. הוא נכנס בריצה, אחרי דקה עומד עם פרצוף מבוהל.
“שומעת, איפה הכסף?! היה פה הכול!”
אני מסבירה: “רואה מסביב? הכול פה. השקעתי בעצמי ובשמחה שלי.”
“שלומית, זה המנוע! חסכתי שנתיים!”
אני עונה בשקט כזה, אבל הכי ברור: “אני שתקתי 25 שנה, עכשיו תורך. שכחת את היומולדת שלי, אז דאגתי שלא תשכח יותר.”
יושב על הספה, משתתק. מפה לשם, מה יעשה? הכסף רשום על שנינו בחשבון.
עברו כבר חצי שנה, והוא חוסך מחדש. אבל מאז, לכל תאריך יש אצלו בטלפון לפחות שלוש תזכורות: חודש, שבוע ויום לפני. לפעמים, שיעור בחיים לומדים ביוקר. אבל הפעם הוא יזכור לתמיד.
