נו, דבורה, שוב את מתחילה? הרי דיברנו על זה המושב אמור להיות מקום לנוח בו, להירגע, למלא מצברים, לא לעבוד בפרך. אני באה הנה בשביל לנשום קצת אוויר צח, לא לעמוד בתנוחת הכריעה במלוא מובן המילה בין הערוגות. יש לי מניקור טרי, אגב, וגם הגב שלי אחרי כל השבוע במשרד לא משהו. אני לא יושבת על מחשב חמישה ימים בשבוע כדי לבוא לחפור בשבתות.
מיכלה סידרה באלגנטיות את הכובע רחב השוליים שלה, המחבוא האולטימטיבי נגד השמש, יושבת בנינוחות בכיסא נוח המרופד שלה, ביד אחת כוס לימונדה מרעננת, בשנייה טלפון נייד, לא טורחת בכלל להסתכל לעבר חמותה, שעמדה במרכז הערוגות, נשענת על עוקרת העשבים, מנגבת את הזיעה מהמצח בגב ידה.
דבורה נאנחה בכבדות. השמש הישראלית כבר קופחת, מאי היה יבש וחריג בחום שלו, והאדמה דרשה טיפול. עשבים צמחו מול העיניים, חונקים בגסות את הנבטים הדקים של גזר וסלק. בסמוך, בערוגה ליד, עמל בעלה יאיר, גונח קלות וזקוף לרגע כדי לשחרר את הגב. הוא כבר בשנות השבעים שלו, הבריאות לא משהו, אבל יודע היטב: האדמה מזינה.
מיכלי, אני לא מבקשת ממך להכשיר אדמות, אמרה דבורה ברוך, מנסה להסתיר את מורת רוחה. לפחות תורידי מעט את העשב מהתותים. תכלס, מדובר בעשרים דקות עבודה. אני לא מספיקה הכול, תראי איך העשב משתולל. וגם שגדי יגיע, יהיה נחמד שיוכל לאכול פרי נקי.
גדי שלכם יכול גם לקנות בָּשוּק אם ירצה, ענתה הכלה בעייפות מה, לא מרימה עיניים מהטלפון. היום יש הכול בסופר כל השנה: תות, פטל, אבטיחים. חבל להתפוצץ על שטויות כאלה זה מנהג של פעם, של עולים חדשים, כל החקלאות הזאת באה מהגולה. כלכלית זה ממש לא משתלם. תחשבי על הדלק, על הדשן, על הגב הכואב, כל גזר פה זה עשר שקל, רציני.
זו לא הייתה הפעם הראשונה לשיח הזה. מאז שגדי, הבן היחיד של דבורה ויאיר, התחתן עם מיכלה, המושב נהיה זירה של קונפליקט אידיאולוגי. דור ותיק, שחושב “קיץ אוגרים”, שבית וגינה ששתלת ביד עושים אוכל טעים ובריא; ומולם מיכלה תל אביבית בלב ובנשמה, מבינה את העולם דרך אספרסו וטלפונים חכמים, ולא רואה שום היגיון בעבודת אדמה כשבכל רגע אפשר להזמין ירקות באינטרנט.
גדי באותו זמן היה עסוק בגריל. הוא ניסה להישאר באמצע. מצד אחד רחם על ההורים המזדקנים, מצד שני פוחד לעורר מריבה עם אשתו. מיכלה יודעת לעשות פרצוף, לסנן שתיקות קפואות עדיף לו לחפור קצת בערוגה בשקט, העיקר שיהיה שקט בבית. רק שמיכלה גם את זה לא רצתה: “באת לנוח, לא לעבוד בשביל ההורים. תפסיק להיות עבד.”
תשאיר אתה, אבא, אמא, תקשיבו לי קרא גדי מהגריל, מסובב את השיפודים. בואו נשב לאכול, אחרי זה אני אשקה, מבטיח.
להשקות זה לא מספיק, ילד אמר יאיר. אבל שיהיה. אנחנו נסתדר, דבורה. שייהנו מהמנוחה.
דבורה קפלה שפתיים אבל שתקה. היא התכופפה שוב לערוגה, תולשת ברוגז עשבוני בר; פגיעה צרבה יותר מהשמש. זה לא הקושי היא אהבה לעבוד בגינה. זו יחס. הכול נבנה בהתחלה כקן חמים בו עובדים ונחים יחד, ועכשיו הם צוות תחזוקה ל”צימר” של הצעירים.
הקיץ המשיך. יוני חלף ביולי לוהט. כל סוף שבוע אותו התסריט: גדי ומיכלה באים, מביאים בשר למנגל, שתייה, עוגה לפעמים. מיכלה קמה בצהריים, יוצאת לחצר בבגד ים, פורסת מחצלת (שיאיר גוזם לה את הדשא), משתזפת. דבורה לא מפסיקה: עישוב, השקיה, דשן, הדברת כנימות. ועוד ארוחות לכולם, כי “אוויר כפר עושה תיאבון חייתי”.
במטבח גם שם מיכלה לא משתדלת מדי.
דבורה, יש לך יד מדהימה: מרק עוף שלך… אין לי סיכוי. והפיתות משהו. ממש קוסמת היא מחמיאה וחוזרת לפיד באינסטגרם.
דבורה הייתה נמסה מהמחמאות, שוכחת מהכאב במפרקים, וחוזרת לבשל.
באחד הימים, כשהפירות הבשילו, אירע מקרה. שיחי הפטל היו עמוסים. צריך היה לקטוף מיד, שלא יפלו ארצה. אך דבורה קמה עם לחץ גבוה, ראש כואב.
מיכלי, ביקשה בעדינות קפצי לקטוף פטל, חבל שיתבזבז. אני אכין ריבה, תביא את זה לביתכם לחורף.
יש שם סרפדים, אני אשרט את הרגליים. וגם יתושים בפסיכוזה. עדיף ללכת למכולת, להביא לך ריבת פטל מוכנה?
לא צריך לי קנויה! התפרצה דבורה. הכול כימיה שם! פה טבעי שלי! באמת קשה לתת חצי שעה?
ברור שקשה! החזירה מיכלה. לא חתמתי להיות קוטפת. רוצה ריבה? תקחי לבד. אני מסתדרת בלי, זה יותר טוב לגזרה.
בסוף היה גדי קוטף את הפטל, בגניבה מאשתו, מלא שריטות אך דלי מלא. ודבורה ידעה הוא נקרע בין העולמות. היא שתקה, בישלה, ריכזה קופסאות, סידרה במקלט. “שיהיה החורף בודק מה הספקת בקיץ”.
אוגוסט הביא גל חום בשילוב יבול עגבניות משוגע. החממה, גאוות דבורה, עמוסה עגבניות בשלל צבעים: אדומות, צהובות, כתומות. כל עגבנייה בומבה. אחריה הגיעו גם מלפפונים ופלפלים.
העבודה הוכפלה פי שתיים. לא רק לגדל עכשיו גם להכין שימורים. המטבח נהפך למפעל: צנצנות, משרות, ריחות שן שום, עלי דפנה, שמיר.
מיכלה מסיירת בסביבת השולחן, צנצנות שימורים מאירות עיניים, עיניים בורקות:
מריח פצצה! לא קונים כאלה מלפפונים בסופר. את גם עשית “לטש”? שנה שעברה אכלנו מנה שלמה בביס אחד.
בטח עשיתי, השיבה דבורה, בקושי ידיה רועדות, רגליים עייפות.
פיקס, מילמלה מיכלה. תכיני לנו יותר. בסופר הכול חמוץ מדי. אצלך מתכון מושלם.
דבורה לא ענתה. יאיר יושב בפינה, ממיין בצלים לייבוש, מחליף אתה מבט, שניהם מבינים.
הגיע ספטמבר עונת תפוחי האדמה. הכי קשה. לחפור, לאסוף, לייבש, למיין, להוריד למחסן. דבורה קיוותה שפה לפחות יקבלו עזרה, בשביל שתי משפחות שתלו השנה.
אבל ביום שישי בערב גדי התקשר בקול מתנצל:
אמא, אנחנו לא באים. מיכלי קבעה עם חברות למסעדה. תסתדרו לבד, טוב? או שאולי תדחו לשבוע הבא?
עוד שבוע יהיה גשם, חמוד, ענתה בשקט. והכל ירקב.
תמצאו מישהו, אמא. אני אעביר לך כסף. מבני המקום, שיעזרו.
לא היה על מי לסמוך. חיפשו עוזרים כולם עסוקים או לא מחויבים. נשארו דבורה ויאיר, שניהם לבד בשדה.
יומיים קשים, שלא ישכחו. יאיר חופר, דבורה ממיינת. הפסקה טיפות על הלב ושפשוף משחה חמה על הגב וחזרה לעמל. עד שבת בערב כל התפוחים נאספו, מיובשים, בשקים. עשרים וחמישה שקים. בנוסף גזר, סלק, דלעות. המחסן מפוצץ: צנצנות, ריבות, סלטים.
שבועיים לאחר שכל העבודה נגמרה, כשהמושב כבר מתכונן לחורף, הגיעו גדי ומיכלה. ברכבם הגדול, פותחים את הבאגז’, מתחילים להוציא ארגזים ריקים.
שלום, קראה מיכלה בהתלהבות אז זהו, סוגרים עונה? הגענו לקחת את היבול. גדי, תתחיל להביא ארגזים למחסן.
היא עברה בביטחון לבית, חיפשה תפוח במקרר, אכלה.
השנה התפוחים מדהימים! חמישה ארגזים צריך, לשים במרפסת. ושלושה-ארבעה שקים תפוחי אדמה, שיהיה עד האביב. גם גזר, סלק, ריבות. אני כבר אבחר צנצנות, מלפפונים, עגבניות, לטש, וריבת פטל אם כבר הכנתם.
דבורה עמדה מול החלון, ליבה התכווץ. נזכרה כמה עבדו בקיץ: החום, היתושים בפטל, כובד המים בגב כואב של יאיר… כל הזמן מיכלה בשיזוף, מצחקקת על “חוסר הכדאיות”.
יאיר, קראה אליו דבורה. בא רגע.
יאיר ניגש.
אתה רואה? רמזה לכיוון החלון.
רואה, כן.
ומה נעשה?
מה שתחליטי את עשית את רוב העבודה.
דבורה התיישרה, תיקנה את המטפחת, יצאה החוצה. גדי בדיוק הלך למחסן לחפש משהו, מיכלה פיקדה מהכניסה.
גדי, תעצור רגע, דבורה קראה בקול ברור.
הבן נעצר, מופתע. מיכלה קפאה.
מה קרה, אמא? צריך מפתח למחסן? אני יודע איפה.
לא צריך מפתח, אמרה באיפוק. וגם את הארגזים תחזירו לאוטו.
מה זאת אומרת? שאלה מיכלה בזעזוע באנו לקחת ירקות. החורף מגיע.
נכון מאוד, חורף מגיע. כמו שבמשל החכם: מי שלא עבד גם לא אוכל. זוכרת את נמלה והצרצר?
מה זה, אמא? גדי גיחך איזה משל עכשיו? יש מספיק תפוחי אדמה, אני יודע, אבא אמר. אנחנו גם צריכים.
יבול יש, נתנה אימו תשובה אבל הוא לא שלכם. אנחנו שתלנו, השקינו, עישבנו, נאבקנו בזחלים, קטרנו, הכנו שימורים כל זה בשבילנו.
אבל אנחנו משפחה אחת! נעלבה מיכלה, יורדת מהכניסה, פניה סמוקות לא תתני לבן שלך תפוח אדמה? זו בושה! רוב זה יירקב לשני אנשים יש גבול כמה לאכול.
שירקב זה העבודה שלי. או שניתן לשכנים שעזרו כשאתם סעדתם במסעדות. אתם לא תקבלו.
זה עניין של עקרון?! ענתה מיכלה בתקיפות הורים מענישים ככה?
זה לא עונש, מיכלה. זה צדק. כל הקיץ לעגת לחקלאות. הכל זמין בסופר, זול יותר. יופי לכו לסופר! למה לכם “יקרים” שלנו? לא צריך להתלכלך, לא סוחבים שקים, הכול באריזה.
בסופר הכל עם רעלים! ברחה לה.
ועל ביתי צריך לשלם, יאיר הוסיף, יוצא לעמוד ליד דבורה. והתשלום זה עבודה. זיעה. כאבים בברכיים. אפילו פטל לא קטפת לעצמך. עכשיו באה כאילו זה חינם.
גדי עמד נבוך, אדום כסלק. ידע ההורים צודקים. הוא זוכר כל התחמקות, כל שקר, כל פינוק למיכלה.
אמא, אבא… סליחה, לחש צדקתם. אני… אני מבין. מיכלה, תעלי לאוטו. אנחנו עוזבים.
אני לא יוצאת! צעקה מיכלה. זה ביזיון! גדי, תהיה גבר! אמא שלך השתגעה בזקנה! אמא, כולם ישמעו איזו קמצנית את!
די! גדי הרים קולו חזק. עכשיו לאוטו!
מיכלה שתקה, השליכה את התפוח שנותר לפרח (דבורה ראתה ונשכה שפתיים), והלכה בגאווה למכונית. טרקה דלתות.
גדי פנה להוריו.
סליחה, שוב, גמגם כשלתי. התרשלתי, לא שכנעתי אותה. לא מגיע לנו.
סע, ילד, אמרה דבורה ומבטה התרכך אל תכעס. תבין: אי אפשר רק לקחת מבלי לתת. אהבה זה מעשים, לא מילים. כבוד לעבודה של אחר זו היסוד.
גדי הנהן, חיבק את אמו, לחץ את ידי אביו חזק, כמו גבר, והלך.
הם נסעו. בשקט, רוח סתיו העיפה עלים צהובים.
דבורה, אמר יאיר, עוטף אותה בזרועותיו אולי היה מוגזם. אבל אחרי הכול אין דרך אחרת.
נכון, יאיר. זו הדרך היחידה שיבינו לחם לא גודל על עצים.
עבר חודש, ואז עוד אחד. כמעט לא דיברו. גדי התקשר פעמיים, שואל לשלומם, מתוח. מיכלה לא התקשרה כלל.
הגיעה החורף. אמיתי. דבורה ויאיר גרים בדירה בעיר. המחסן במרפסת תאווה לעיניים. תפוחי אדמה, חמוצים, לטש הכל מוכן.
בערב דצמבר, רגע לפני חנוכה, צלצול בדלת. דבורה הציצה בעינית גדי. לבד.
שלום, אמא. אפשר? עמד עם שקית ובוקֶט פרחים.
ישבו במטבח, שותים תה עם ריבת פטל. גדי נראה רזה, בוגר.
מה עם מיכלה? שאלה בעדינות.
בסדר. עובדת. הייתה עצבנית הרבה זמן, כן… אבל קנינו בסופר תפוחי אדמה, ברשת. בישלנו יצא בלי טעם, מימי, השחיר מייד. המלפפונים היו עם הרבה חומץ, אי אפשר לאכול. זרקנו.
דבורה מזגה עוד תה.
אמרתי לה: “תראי, מיכלה, זה מחיר הרוגע שלך. רצית טעים צריך לעבוד.” רבנו. אבל היא חשבה. אתמול אמרה: “אולי הגזמנו. לא נעים, ההורים עבדו, ואנחנו…”.
הוציא מהשקית מעטפה.
אמא, אבא. יש פה כסף. חישבנו ירקות אורגניים נמכרים ביוקר. קחי זה שווה הוגן על מה שלא עבדנו. רוצים “לקנות” חלק, בכבוד.
יאיר רצה להתנגד, אבל דבורה הניחה יד על זרועו.
טוב, גדי, ענתה נקבל. אבל כשותפות לעונה הבאה: צריך לשפץ חממה, להביא דשן, זרעים. זה יהיה חלקכם.
הביאה תיק מהארון.
בואו, אבא, נביא לילדים.
מלאו לשק: צנצנת חמוצים, עגבניות, לטש, ריבת פטל, תפוחי אדמה, גזר.
תודה, אמר גדי וגם… דיברנו. במאי נבוא לעזור. החממה צריכה גג אני מסדר. מיכלה לוקחת על עצמה את ערוגות הירק, אומרת שאפשר לשמור על מניקור גם עם כפפות.
יופי, יאיר חייך. עבודה לכולם. אחר כך שווארמה, סאונה.
גדי הלך. דבורה עמדה בחלון, מסתכלת על החצר המושלגת. נדלק לה אור בלב. הלקח נלמד. קשה, אבל נדרש. הקיץ יהיו כולם ביחד. כולם תורמים וכולם מעריכים. הירקות יהיו טעימים אף יותר.
בסעודת החג המאכלים מהבית: מיכלה, כשהגישה חמוצים, לא אמרה הפעם “מתקתק”, רק העירה:
גדי, במאי נשתול עוד קישואים. מצאתי מתכון לירק בריא, יותר טוב מהמוכן. אני אכין לבד.
וזה היה המתנה הכי יפה שדבורה יכלה לקבל, כפי שגדי סיפר לה מאוחר יותר.
