אני בוחר “בחורה פשוטה” כדי להרגיז את ההורים העשירים שלי אבל היא שמרה סוד כזה, שהאדמה נעלמה מתחת לרגליי
בחרתי בבחורה פשוטה רק כדי לעצבן את ההורים, אבל היה לה סוד אחר
גם בחלום זה קל לי להודות במה שעשיתי. לא התגאיתי בזה. לא עניינו אותי באמת יחסים אמיתיים רציתי בסך הכול לראות את ההורים שלי מתעצבנים.
חלמתי שאני משוטט בין רחובות תל אביב, ואין לי דאגות. תמיד עשיתי כל מה שרציתי: מסיבות במרינה בהרצליה, מכוניות במהירות שפויה, טיסות ספונטניות לפריז ומילאנו. למה לא? הרי ההורים שלי תמיד גרו במגדל בנווה צדק וסמכו שאני אקבל מתישהו את הניהול של המשרד שלהם.
ואז, דווקא כשנראה שעוד לילה של זלילה בגלידריית אניטה מתחיל ההורים קראו לי אליהם לשיחה חשובה.
“תקשיב, גלעד,” אמר לי אבא וטפח על שולחן העץ הלבן, ליד כוס אספרסו קצרה, כאילו סוגרים עסקה. “אמא ואני חושבים שהגיע הזמן שתגדל סוף סוף.”
“לגדול?” גיחכתי, נשען לאחור. “אתה מתכוון… להתחתן?”
“בדיוק,” ענה בנחישות כשהעיניים שלו קפאו עליי. “אתה כבר כמעט בן שלושים. אם אתה רוצה להיכנס לעסק, אנחנו מצפים לראות בגרות: אשה, בית מישהו שסומכים עליו, לא ילד נצחי.”
אמא שלי חיזקה, מהנהנת בעצב. “אבא שלך הקים את החברה ממש מכלום, גלעד. אי אפשר להפקיד את העתיד בידיים שעדיין מתייחסות להכול כמו בדיחה.”
זעמתי בפנים. רציתם אישה? אני אביא לכם אישה. ועוד אחת שתגרום לכם להצטער שאי פעם דרשתם את זה.
וכך, נולדה במוחי תכנית. בדיוק אז הופיעה מולי בחלום תמר.
תמר לא הייתה דומה לאף אחת שפגשתי בבתי הקפה ברוטשילד. ראיתי אותה כשהושטתי ארגזים בכנס התרמה קטן ביפו. היה לה שיער חום אסוף בפשטות, שמלה כחולה בלי מותג, מבט שקט כאילו שום דבר לא יכול לגעת בה.
“נעים להכיר, גלעד.” היא כמעט לא הסתכלה עליי. כאילו אני עוד לקוח בשוק הכרמל.
“מאיפה את, תמר?”
“סתם מהוד השרון”, חייכה חיוך קטן. “כלום מיוחד.” הקול דק, העיניים בוחנות בסבלנות.
וואלה.
“טוב, תמר,” קפצתי ישר לעניין, “מה את חושבת על חתונה?”
היא הרימה גבה. “סליחה?”
“אני מבין שזה מוזר, אבל אני מחפש מישהי להתחתן איתה. יש לי את הסיבות שלי. כמובן יהיה עלייך לעבור כמה מבחנים”
היא פרצה בצחוק עדין, מבטה מבריק במשהו לא ברור. “מצחיק שאתה אומר את זה,” ענתה, “תמיד חשבתי לנסות חתונה.”
“באמת?” הופתעתי. “אז… מה דעתך על עסקה?”
היא שתקה ואז משכה בכתפיים. “בסדר גמור, גלעד. רק תבטיח לי משהו אחד.”
“מה?”
“אף שאלה על העבר שלי. פשוט בחורה רגילה מהוד השרון. זה כל מה שצריך לדעת. סגור?”
חייכתי. “סגור.”
כשלקחתי את תמר להכיר את ההורים, הייתי בטוח שזה מפיל אותם. שמלתה הצנועה הדגישה את הניגוד בין עולמה לשנדלירים במגדל בצפון תל אביב.
“אז… תמר, נכון?” אמא שלי חשפה חיוך מאולץ כלפי תמר.
אבא הביט בי בעצבנות. “גלעד, זה… לא מה שחשבנו.”
“רציתם שאסגר על עצמי, נכון?” אמרתי בחיוך רחב. “ותמר מושלמת. היא רגועה, ישרה לא בעניין של יהלומים או נעליים.”
תמר מילאה את תפקידה באמנות. כל מילה מדודה. בכל שיחה על גלריות וקולינריה, הסתפקה ב”כן” קצר ואפילו גלגלה עיניים. אמא ואבא נמסו.
אבל היה בה משהו… משונה. לפעמים הבטתי בעיניה וראיתי רמז להנאה סמויה או שפשוט ידע על פני כל זה.
“את בטוחה שאת רוצה בזה, גלעד?” שאלה ערב אחד, אחרי עוד ארוחה עקרה.
“יותר בטוח מאי פעם,” צחקתי. “הם משתגעים, תמר. זה עובד!”
“אם כך,” אמרה בעדינות, קולה רך בצורה כמעט מוזרה, “אני שמחה לעזור.”
הייתי כל כך עסוק לעשות להם דווקא, ששכחתי להסתכל עליה.
ואז הגיע נשף התרמה בבית בגבעתיים: וילונות לבנים, כותרות כסף, מנורות תלויים כמו עננים.
תמר פסעה לידי, שמלתה הפשוטה נראתה כאילו נלקחה מעולם אחר. “זה השלב הסופי,” לחשתי לה.
“אני יודעת,” חייכה.
דבקתי בה כשהיא מחייכת בעדינות, פוסעת בדומיה בין המינגלינג. ההורים זרקו לכיוונה מבטים עקומים המשימה שלי כמעט הושלמה.
ופתאום, ראש העיר עם זקן גזוז ומקטורן תכלת ניגש אליה בחיוך.
“תמר! איזו הפתעה!” הוא נרגש, לוחץ את ידה בחום.
ההורים כמעט נחנקו מהיין. אפילו אני נעצרתי במקומי. ראש העיר מכיר את תמר?
תמר חייכה איפוק, מבטה דאגני. “נעים לראותך, מר ברקוביץ’.”
“את יודעת, מדברים פה עד היום על המוסד לילדים שבניתם ברמת גן,” אמר חצי בהתרגשות. “התמיכה שלכם הייתה הכול.”
תמר הנהנה קלות. “שמחה לשמוע. אנחנו רק רוצים לעזור לאחרים.”
הוא המשיך הלאה. דומיה עטפה שולחננו. אמא פנתה אליי בקול שנשבר: “גלעד… מה קורה פה?”
לפני שהצלחתי לענות, הגיע עמוס, שכנוּ של ההורים, פניו המומות. “תמר! לא ידעתי שחזרת.”
היא חייכה. “כן. לא סיפרתי להרבה. באתי ל… החתונה שלי,” ענתה בפשטות סוריאליסטית.
עמוס הביט בי, צוחק בחצי פה. “גלעד! אתה מתחתן עם תמר הנסיכה של עולם החסד? המשפחה שלה מהתורמים הגדולים בישראל!”
הלב שלי קפא. את השם שמעתי, כמו כולם. רק לא חיברתי את הנקודות.
בהמשך הערב לקחתי את תמר הצידה. “נו, אז… נסיכה של עמותות?”
היא נאנחה. “המשפחה שלי מפעילה את הארגון הכי גדול בארץ. חיפשתי לברוח מכל זה.”
“למה לא אמרת?”
“מסיבה דומה לשלך. גם לי נמאס מהורים הדוחפים לנישואי ענק. רציתי לבחור לבד ראיתי אותך וחשבתי שאוכל לעזור לשנינו.”
בהיתי בה. היא לא הייתה עוד בחורה שהביאה סתם כדי לעצבן. היה בה כוח וראש מיוחד, עיקשות חכמה.
בזמן שאני מעניש את ההורים, היא שחררה את עצמה מהשם ומהעול ולקחה את חייה בידיה.
כמה ימים אחרי זה, ישבנו יחד לתכנן את ההמשך. האור בסלון ריפרף עליה כמו חלום.
“מה?” שאלה, מחייכת.
“לא ידעתי שיש בך כל כך הרבה כוח,” אמרתי. “את מתמודדת עם כל זה פי אלף ממני.”
חייכה ברוך. “אני עושה את זה בשבילי, לא בשבילם.”
באותו רגע, במרפסת חולונית מול הגשם הסוריאליסטי שפשוט נופל למעלה, הבנתי שמשהו השתנה. מה שהתחיל כקפריזה הפך לדבר אמיתי. רציתי שהיא תישאר.
“תמר,” לחשתי, “אולי כדאי שנגיד להם כבר הכול?”
היא הנהנה. אף אחד לא התחזה יותר.
ישבנו עם ההורים בסלון בבוקר של שישי. הלב שלי רגוע כמו שלא היה מעולם. לא פחדתי. פשוט ידעתי שאני מוכן להיות אמיתי, ללכת קדימה עם תמר לידי.
