בגיל ארבעים וחמש, אשתי, דקלה, שכחה את יום ההולדת שלי ה-27 לפברואר, ובאותו היום בדיוק נסעה לטיול חברות בצפון. בזמן שהיא נעדרה, החלטתי להכין לה “הפתעה” כזו, שכעת אני בטוח שהיא לעולם לא תשכח את התאריך הזה
אשתי שכחה את יום הולדתי ונסעה לטיול עם חברות. בזמן שלא הייתה בבית, הכנתי לה כזה שיעור, שבוודאות התאריך הזה לא יימחק לה מהראש.
עד שהגעתי לחמישים פיתחתי הרגל קצת מוזר. אני זוכר בדיוק מתי צריך להחליף שמן לרכב, באיזה יום החברים נפגשים לראות כדורגל, ומתי הזמן הכי טוב לנסוע לכנרת. אבל תאריכים חשובים במשפחה איכשהו הם תמיד נעלמים לי מהראש.
בדרך כלל דקלה מרמזת: משאירה לי פתקים על השולחן, שואלת בעדינות, לא פעם גם שואלת ישר. אבל כשחגגתי ארבעים וחמש, רציתי לראות מה קורה בלי תזכורות וללא בקשות. אחרי עשרים וחמש שנות נישואים, ציפיתי שלפחות את זה תזכור.
בבוקר שבת, דקלה התרוצצה בבית, אורזת תרמוס, תיק גב, משהו לנשנש.
נתי, ראית את הטלפון שלי? הבנות כבר מחכות לי. נוסעות לצפון קצת להירגע. אחזור בראשון בערב, כנראה לא תהיה קליטה.
נישקה אותי על הלחי בחיפזון, בלי להסתכל אפילו.
תסתדר, תתפנק קצת.
הדלת נסגרה אחריה. ניגשתי ללוח השנה. התאריך היה מוקף בעיגול אדום. יום ההולדת שלי. היא לא רק ששכחה היא דווקא בחרה ביום הזה לנסוע.
בהתחלה נעלבתי. אחרי רבע שעה הפכתי שקול וקר. קפצה לי מחשבה: איך אפשר להזכיר לאשתי, שלפעמים חברות יותר חשובות לה מהבית, שלא כדאי לשכוח תאריכים כאלה? אז פשוט עברתי לפעולה, וכשהיא חזרה חיכה לה הפתעה שתזכור לאורך זמן.
אספר מה עשיתי פה בהערה הראשונה כדי שתבינו.
לדקלה הייתה קופסה מוסתרת בארון חסכונות שבנתה לעצמה לקניית תכשיט זהב יקר. את הקוד ידעתי, כי לפעמים הזיכרון המעולה שלה עושה קצרים.
הסכום היה לא קטן כמעט שלוש מאות אלף שקל. פתחתי את הקופסה וקיבלתי החלטה.
הסוף שבוע הזה היה הכי מפנק שהיה לי בחיים. הזמנתי קייטרינג, באו אלי חברים, קישטתי את הדירה בפרחים. מוזיקה, צחוקים, שמפניה. למחרת ארוחת ערב במסעדה על הגג בתל אביב. אחר כך יום שלם בספא.
ולקינוח הפתעה שתמיד רציתי: שעון יוקרה שחלמתי עליו שנים, אבל תמיד דחיתי כי צריך לחסוך.
ראשון בערב, הדלת נפתחה. דקלה נכנסה בפנים מחויכת, עם שקיות מהשוק.
נתי, יש הפתעות! הבאנו פירות טריים מהגליל! היה מעולה!
נכנסה לסלון ועצרה. על השולחן בקבוקי שמפניה ריקים, בסלון זרי פרחים ענקיים, ולצד הספה שקיות עם מתנות מהחנות הכי יוקרתית שרצתה שנים.
מה זה היה פה? היו לנו אורחים?
בטח, עניתי רגוע. היום יום ההולדת שלי. ארבעים וחמש. זוכרת?
היא תפסה פוזיציה של התנצלות, ואז הביטה בבהלה לכיוון החדר שלה.
הקופסה הייתה פתוחה. חיוורת היא התקרבה אליה וחזרה אלי בלי להוציא מילה.
איפה הכסף? הכול ריק זה החסכונות שלי!
כאן, הצבעתי על הדירה, על המתנות, על חוויות סוף השבוע.
הוצאת הכול? שנים חסכתי לזה!
גם אני חיכיתי לזה שנים, עניתי בשקט אבל ברור. שכחת את יום ההולדת שלי. רציתי שתזכרי את היום הזה לעד.
היא ישבה על השפה בשקט, מסתכלת רגע על התיק שלה, רגע על הקופסה, ולפעמים עלי. בשקט. רשמית, הרי החסכונות היו משותפים.
את הפירות מהגליל שטפנו ושמנו על השולחן, בלי מילה נוספת.
עברו שישה חודשים. על התכשיט היא שוב חוסכת, אבל בטלפון שלה יש עכשיו תזכורות: חודש, שבוע ויום מראש לפני כל יום הולדת, יום נישואים ואירוע חשוב. לפעמים שיעורים עולים ביוקר אבל נשארים לכל החיים.
