אהבה בלי תנאים
רוני פסעה בסלון, עיניה פתאום נתקלו בגרב שחור שגיח מהעומק שבין הספה לקיר. רוני צחקה, וקראה בלגלוג חביב:
אז בעלך בכל זאת לא כזה מסודר! הוא רק עושה רושם…
היא התכופפה, שלפה את הגרב החוצה ונופפה בו במופגן:
לא הייתם מנחשים, נכון? תמיד עם חולצה מגוהצת ומבט של “אני מהתכנית הכלכלית בערוץ עשר”. ככה זה עם אבשלום מודל לגבר המושלם!
בדיוק אז, גילי יצאה מהמטבח, ידיים מנוגבות על מגבת מעוטרת בסמל של “שוופס”. היא קימטה גבה ושאלה:
למה את חושבת ככה?
רוני הרימה את הגרב כמו דגלון במיצעד הניצחון ולא טרחה אפילו לדבר רק חייכה את החיוך הכי חגיגי שלה.
גילי האדימה וניסתה להסביר:
זה בכלל לא שלו… זאת חמדת שלנו יודעת לגנוב מכל מקום בגדים. היא לוקחת מהסל כביסה ושולפת רק את מה שקל… מה לעשות, היא עוד גורה ומתמחה במציאת בלגן.
וכמובן, רוני יודעת שקשה לעמוד בפני החמידות הזו נדלקה מייד:
חמדת? זה החתולה התינוקת שלכם, נכון? איפה היא? אני רואה אותה רק בסטורי! איך עוד לא חיבקתי אותה? כבר עשר דקות פה!
גילי צחקה, פניה מאירות:
תבדקי בכורסה שליד הרדיאטור. זה הבונקר שלה… אבל תיזהרי, יש לה ציפורניים כמו קקטוס. ואם נפצעת, יש פלסטרים במקלחת. בינתיים, אני אכין לנו קפה שחור לא נס, כן? מבינה בקפה!
רוני הלכה על קצות האצבעות אל הכורסה. על שמיכת פליז כחולה הייתה חמדת כדור פרווה לבן-אפרפר, בעיניים סגורות כמו דגם של קטרפילר בשינה עמוקה. אוזניה צדו צלילים שאולי רק היא מבינה, והזנב זע בקלות.
יו איזה מלכה את… לחשה רוני, שולחת יד באיטיות, כיאה למי שרוצה ברכה ולא סצנה מהקאובויז.
חמדת פקחה עין אחת, שלחה מבט שמבין הכול, עצמה שוב ואז, כראוי לחתולה גורה, שלפה ציפורן קטנה והשאירה על פרק היד של רוני סימן עדין.
אה, יפה, הכרנו! חייכה רוני, לא נעלבה אפילו לרגע.
היא גירדה מאחורי האוזן של חמדת, שגם היא לא נעלבה, אפילו העלתה מר”רר” בקול קטן רגע לפני ששקעה שוב בשינה.
כשחזרה גילי, עם שני ספלי קפה ריחני וקערה עמוסה בשוקולדים של “עלית”, רוני כבר עמוק במשחקי ליטוף עם חמדת. אמנם על היד היה שרטוט טרי, אבל השמחה על פניה לא נעלמה.
בא לי גם אחת כזאת! אולי סוף סוף שושנה שלי לא תרגיש לבד…
תרצי כתובת של עמותה? יש אצלהם יותר חתולים מצעצועי פרסומת בשישי בצהריים קרצה גילי, מניחה את הקפה על שולחן הסלון ודופקת בול את הפינג’אן על מגבת הגנה.
אולי פעם, רוני פתאום שתקה. חמדת מיד שלחה מיאו בדאגה “היי, אל תפסיקי ללטף!” ורוני חזרה לעניינים. את יודעת שאני אמורה לעבור לגור עם עמוס. לא חושבת שיאשר עוד דייר. שושנה גורמת לו די מספיק בעיות…
מה, הוא לא אוהב חיות? התעניינה גילי, מתיישבת קרוב, ספל חם בידיה, אדים של קפה עולים מהספל ומתגרים באף.
הוא… איך לומר… חולה סדר! אם יש גרגיר מתחת למקרר, הלחץ דם קופץ לו ל-180. פוחד מברדק יותר ממסים. צעצוע אחד קרוב לכניסה, יש פאניקה. אבל חוץ מזה הוא אחלה.
החיוך ירד לאט מפניה של גילי, והיא החלה לשפשף את מפרק ידה, כאילו זכרון רחוק הדהד בעצמות.
גיל? רוני נבהלה. היא החזירה את חמדת לכורסה והתקרבה אל גילי. קרה משהו?
גילי לרגע נראתה כמו צל של עצמה. תמיד הכי חיובית, כזאת שצוחקת גם אם שבורה לה הכפית ביוגורט, ופתאום דממה, עם מבט של מישהו שחוזר למקום לא טוב.
אני… הכול בסדר, חייכה, אבל עיניה אמרו ההפך. כנראה חשבה שוב על חוויות לא פשוטות, בזוגיות שנראית כמו מדף מגוהץ, רק ללא אוויר.
היא נשמה עמוק:
היה לי סיפור דומה, ופחות מוצלח. רק תני לי עצה אחת: אל תמהרי. חיי איתו שנה, תבדקי איזה סדר הוא צריך באמת ואם את מסוגלת לזה. לא כיף לחיות כשאתה פוחד להזיז מלחיה בלי אישור.
את רוצה לספר? שאלה רוני, קולה רך כסבלנות אחרי חגי תשרי. או שאולי עדיף שלא נפתח?
אספר. עדיף ללמוד על חשבון הטעויות של מישהו אחר, נכון?
*****************************
הסיפור של גילי התחיל בכלל בצבא, כשהייתה בת תשע עשרה. היא הכירה את אמיר, שהיה מבוגר ממנה כמעט בעשור, תמיד מספר על השקעות, עשה רושם של בוגר אוניברסיטת תל אביב ועם לב של אמא פולנייה. אמיר היה כל מה שלא הכירה: עוזר, זוכר איזה תה היא אוהבת (נענע לימונית, ברור), שולח סמס של “מה איתך?” ומשפר את מצב הרוח עם ואליום אנושי. התארסו אחרי שלושה חודשים טרוטי עיניים מכל השביזות.
לא היה מי שיתנגד. אבא כבר הקים משפחה שנייה אי שם, מתקשר רק בחגים, ואמא הייתה גאה שסיימה לחתן ולא גדלה אוכלת חינם. כל השאר בגדר בונוס מבחינתה.
בהתחלה אמיר היה הכי קסום, אבל תוך חודשיים הבית שלהם התחיל להרגיש כמו בסיס חיל אוויר: יש פקודות ויש זמנים, ואם לא שימוע. התלונות תמיד סביב דבר אחד סדר.
פעם, אחרי לילה של לימודים למבחן בסטטיסטיקה, נכנסת גילי בכפכפים לחדר. אמיר עוצר אותה כמו מחסום רכבת:
יש פה אבק. עכשיו תשטפי רצפה.
אמיר, שעה אחת בלילה. תן לי לישון, מחר מבחן…
מי שהיה עסוק כל היום בטלפון, היה מוצא זמן גם לרצפה.
גילי גררה סמרטוט כמו קללה מודרנית, ושפשפה עד שלא הרגישה ידיים.
וזה החמיר. ספר שנשאר פתוח על השולחן או שמיכה לא ממש מתוחה מספיק בשביל “כנס בית”. יום אחד העביר עליה טקס חניכה מיוחד כי לא גיהצה את החולצה שלו בערב:
את נהיית עצלנית! מה, אני אמור ללכת עם קמטים? צרח, תוך כדי שהוא קם פתאום ואוחז לה את היד חזק מדי.
זה השאיר חבלות כחולות; גילי למדה מהר ללבוש גולפים גם באפריל, ולמחוק כל סימן לפני שמישהו ישאל. אף פעם לא הרים יד לפנים כנראה פחד ממבטים.
שום דבר כבר לא הספיק. ניקיון בבית יותר יסודי מאולם ניתוח ובכל זאת הוא מוצא כתם בדלת, ושוב איתה התדרדרות מוסרית.
הלחץ בנהריה הפך לאורח קבע: גילי בודקת שלוש פעמים בלילה שלא שכחה שום ספל על השיש, לא מרחפת שערה ליד מכסה האסלה. כל יום מרגישה על סף קריסה, ולבסוף זה קרה. באמצע הרצאה באוניברסיטה, פשוט התעלפה.
היא התעוררה בבית חולים במרכז תל אביב, אחות בסקרנות לוחשת “שוב מישהי הרוסה משירות זוגיות”. הדוקטור שאל מה קרה וסוף סוף, לראשונה, מישהו באמת ראה אותה. גילי נשארה לבד עם ההרגשה של “אולי בעצם לא מוכרחה להישאר במקום הזה”?
ואז אמיר בא לבקר, בלי פרחים ובלי חמלה רק כדי להעיר: פוני מקורזל מדי וכתם על החלוק.
איך אתה מסוגל? שאלה בקול חלש.
אבל דווקא האחות הקשישה היא זו ששלפה שוונג ישראלי: “צא מפה, לפני שאסדר לך את המוח עם מגב!” וביד רועדת הניפה אותו כמו מפקד במארב.
בסופו של דבר, זה כל מה שהיה צריך דחיפה ממישהי אמיתית, שאכפת לה באמת. פתאום גילי קלטה: יש לה דירה קטנה שירשה מסבתא בדרום תל אביב, קצת חסכונות, אפשרות לעבוד בשיעורי עזר ולבלות בלי לפחד.
באותו ערב, שכובה עם תה ביד ופרוסה של חלה, גילי קלטה שזו אולי הפעם הראשונה שיש לה בחירה. היא לא חייבת לסבול.
*******************************
הגירושים הסתיימו בשיא הישראלי עו”ד שלא מדבר, אמיר לא טרח לבוא. החלטה קצרה, ופתאום שקט ענק. מחוץ לבית המשפט, אוויר אפריל, פריחה וחיוך אמיתי על פניה.
גילי עברה לדירת הסבתא, קטנה אבל שלה, מול גינה עם עצי תות, וחיה באיטיות שלא הכירה: קפה הפוך במרפסת, ריח יסמין מהפרדס הסמוך, ושלווה של סוף עונת מבחנים.
החלה לעבוד בצומת ספרים לא חייבת, אבל רצתה להרגיש שימושית. מניחה ספרים, עוזרת ללקוחות עם “מחפשים מתנה לבר מצווה”, ושמחה בדברים קטנים.
יום אחד, תוך כדי סידור חידושים, היא כמעט התנגשה בבחור גבוה שחיפש ספר על אמנות ישראלית.
סליחה! קראה ברפלקס תוך כדי שהיא תופסת ערימת ספרים לפני שיקרסו.
הכל בסדר, אשמח לעזרה, חייך, מחפש משהו על תולדות האמנות.
וכך פגשה את עידו. מפגש שבועי הפך לקפה, ואז לשיחות טובות על ספרים וחיים. גילי עדיין פחדה: כל דלת טרוקה בבהלה, כל תנועה חדה הציפה בה עוד פלאשבק. אבל עידו ידע להקשיב ולא הקשה.
עם הזמן, ישבו בבית קפה שכונתי, גילי סיפרה בפעם הראשונה את כל הסיפור. הוא שתק, רק הניח יד והבטיח:
לעולם לא אכאיב לך. ואם הניקיון מפחיד אותך יש מספיק עוזרות בארץ. תני לעצמך פשוט להיות את.
לראשונה הרגישה שיש מישהו רואה אותה באמת.
************************
זה היה הסיפור, סיימה גילי, חיוכה אמיץ, קולה קצת נסדק אבל מבט מלא באור. למדתי דבר אחד: אסור למחוק את עצמך בשביל “משפחה נכונה”. אהבה אמיתית היא שאוהבים אותך כמו שאת עם כל הטוב והפחות.
חמדת קפצה שוב לחיק של גילי, מרוצה עד הגג, שלחה רגל קטנה ללטיפה, וגילי לא התאפקה צחקה ומחתה דמעה.
רואה? גם החתולה יודעת היא לא מושלמת, ובכל זאת אני אוהבת אותה בטירוף. החיים יותר גדולים מסדר.
רוני שלפה ממחטה, נתנה בעידוד שקט, ונגעה בידה של גילי.
את גיבורה, גילי, באמת. לא כולן מצליחות לעבור דברים כאלה… אני מאושרת בשבילך.
עכשיו טוב לי, חייכה גילי, מציצה מהחלון על כוכב ראשון. וגם לך מגיע רק טוב. אז תני לעצמך זמן, תראי מי זה עמוס באמת לא על רקע רקעים ב-Zoom, אלא כשיש בלגן אמיתי. אהבה טובה מתבטאת ברגעים הקשים, לא רק בפרחים.
רוני ליטפה את חמדת שמגרגרת בקול, וכפית מתכת דפקה קלות על ספל. גחלים ריככו את הערב ברקע, והכל היה רך, מבטיח.
תודה ששיתפת, אמרה רוני, אשקול כל מילה, מבטיחה.
גילי חייכה, שתתה שלוק מהקפה שכבר התקרר, והוא בכל זאת היה הכי מתוק שטעמה באחרונה. כי כשבוחרים בעצמך, ויודעים שמגיע לך טוב אפילו רגע פשוט מרגיש מדויק.
חתלתולה, חברה אמיצה וכוכבים בחלון. החיים, סוף-סוף, נהיו באמת החיים שלה.
