ורדית סירקין, אפשר רגע? – על סף דלתה של מנהלת המפעל עמד נבוך אחד מסגניה.

– אפשר להיכנס, נעמי? נשמע קולו של אחד הסגנים בדלת של מנכ”לית המפעל.
– בטח, שי, כנס ענתה נעמי ברצינות של בוקר. נו, איך הולך לנו היום?
– הולך מה? איפה?
– במחלקה, איפה עוד.
– אה, במחלקה. שם הכול בסדר. למה?
– מה זאת אומרת למה? לא נכנסת סתם, כנראה באת עם משהו חשוב.
– טוב, האמת שכן, יש לי משהו לבקש ממך, הניד ראשו, פניו רציניות מתמיד. בעצם, לבקש טובה.
– לבקש? נעמי הביטה בו חודרנית, מצמצה. שי, לאחרונה אתה לא רגוע, אני קולטת עליך.
– לאחרונה?
– כן. אתה הולך מסובך במחשבות, כאילו העולם נחת עליך. הכל בסדר בבית?
– איך להגיד נשף אוויר, עיניו נמלטות לרצפה. אם לא תעזרי לי, עוד מעט כלום לא יהיה בסדר. אני אשכרה צריך ממך אישור כתוב.
– אישור??? נעמי תקעה בו מבט. לא הבנתי, על מה אתה מדבר?
– מבין שלא הבנת, אבל שי שיחק בתנועות דרמטיות. אין לי ברירה. חייב אישור ממך. בשביל אשתי.
– מה??? השתנקה נעמי. אישור? בשביל אשתך? איזה סוג של אישור?
– אישור שמוכיח שלא היה בינינו שום קשר, ולא קורה כלום.
– מה זה, שום קשר?!
– קשר את יודעת, כמו בין גבר לאישה הסמיק ושפשף את העורף. היא בטוחה שאנחנו זוג סודי.
– זה אמיתי? נעמי פתאום החווירה. שי, אתה עושה ממני צחוק? אתה ממציא?
– הלוואי. האישור שלך, עם החתימה והחותמת, קובע גורל המשפחה שלי. היא החליטה שאנחנו מאהבים.
נעמי עמדה המומה, פה פתוח, וחשבה רגע, ואז שאלה בזהירות:
– מה, היא השתגעה? לבקש מבעל אישור, שהוא לא שמעתי כזה דבר אפילו בסרטים לא ראיתי דבר כזה.
– אני יודע! נאנח שי בעצב אין לי מה לעשות, נעמי, יש לנו ילדים. ואם לא תסכימי לכתוב היא תגיש גירושין, תיקח אותם ותיסע עם אימא שלה לחיפה. זה סוף העולם, מבחינתי. בבקשה, תרחמי עליי, תרשמי לי את האישור הטרוף הזה.
– שי, תגיד, מה גורם לה לחשוב כזה דבר? היא פגשה אותי אולי בחדרי ישיבות, וגם שם לא דיברנו שתי מילים. וזה לא שהיא מצאה אודם על החולצות שלך!
– הנה שלף שי את הטלפון מהכיס, חיפש והראה לה תמונה. זו, זו אשתי ראתה.
– מה? הפטירה נעמי כשהביטה בתמונה. הרי זה כל ההנהלה יחד, כשהעיר העניקה לנו תעודות הוקרה. גם לי יש את התמונה הזאת!
– נכון חיוך עקום. רק שעמדנו שם אחד ליד השנייה, ואני הנחתי לך יד על הכתף.
– כי היינו חייבים לצפות בפריים, מקום לא היה! זה הכול.
– נכון. רק שהיא טוענת שככה נשים אוהבות משעינות ראש על גבר.
– מה?! נדלקו נעמי בעיניים. אמאלה, זה כבר דמיון פרוע. אני בכלל ניסיתי לא להסתיר את הפרצוף עם הפרחים של מיכל!
– נו, הסברתי לה, והיא רק חשדה יותר. בקיצור, בלי המסמך שלך הלך עליי, מילה שלי.
– שיואו, מה נהיה ממך נעמי הנידה בראשה, שלפה דף חלק מהערימה. טוב, אתה מתעקש? אני זורמת, תגיד מה רושמים.
– תרשמי: “אני, נעמי אברמוביץ’, מאשרת בזאת שאין לי כוח לסגן שלי, שי כהן, ואין בינינו כלום”.
נעמי הרימה גבה, הוא סימן לה להמשיך.
תוסיפי: “ואפילו לא סובלת אותו, לא מוכנה לשכב איתו גם לא תמורת מיליון שקל”.
– רגע, אני אמורה לכתוב “שונאת אותו”? גיחכה נעמי הרי איך אפשר לעבוד עם מישהו שאת שונאת?
– אז שונאת אותו כגבר. ותכתבי שלא תסכימי גם בשביל מיליון שקל. חתימה, חותמת, סוגרים פינה.
– החותמת אצל רותי מהנה”ח, השיבה מיידית, מביטה שוב בנוסח בבהלה אמיתית.
– זה שיא הטירוף! אני לא יכולה לחתום על שטות כזאת! קראה, קרעה את הדף, ושוב, ועוד פעם.
– מה את עושה?! נדרך שי. זה מה שיציל לי את הבית!
– שי, תקשיב טוב נעמי חייכה חצי חיוך מוזר עכשיו חשבתי, אולי כדאי שתתגרש מנעמה, ייגמרו הצרות.
– מה? השתגעת? היה מיואש היא תיקח את הילדים, ברור.
– לא יקרה. חייכה נעמי שוב. יש לי עורך דין תותח, הוא יטפל בזה, תאמין לי. הילדים יישארו אצלך.
– אבל
– ואם צריך קטע אותו אני אעזור אישית. באמת.
– את? בשבילי? תעזרי?
– ברור. אתה סגן מעולה, ואני אדאג לך לבייביסיטר לפנים, הילדים שלך יהיו מסודרים.
– ומה עם נעמה?
– נעמה? שתיסע לאמא שלה בחיפה. והכי טוב שתבוא אליי, נדבר על הכול, על קפה. זה הרבה יותר חכם מהאישור ההזוי הזה עם חותמת.