לאן היא כבר תלך? תשמע, ויטלי, אישה זה כמו רכב שכור: כל עוד אתה מתדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. אבל אשתי אולגה? אני “קניתי” אותה עם כל הלב לפני שתים-עשרה שנה. אני משלם – אני בוחר את המוזיקה. נוח, אתה קולט? בלי מחשבות משלה, בלי כאב ראש. היא אצלי משי. סרגיי הכריז בקול גדול, מנופף בשיפוד שממנו נטף שומן על גחלים לוהטים, בטוח בצדקתו כמו ביום שני שמגיע מחר. ויטלי, החבר מהאוניברסיטה, רק מלמל לעצמו. אולגה, ליד החלון עם סכין ביד, חתכה עגבניות לסלט, כשצלילי ה”אני משלם, אני בוחר מוזיקה” הדהדו לה באוזניים. שתים-עשרה שנה. שתים-עשרה שנה היא הייתה יותר מאישה – היא הייתה הצל שלו, הטיוטה שלו, הכרית שלו. סרגיי האמין שהוא עילוי במשפטים, כוכב משרד עורכי הדין. הביא קופסאות מזומן מנצח הביתה. בלילות, כשסרגיי ישן, אולגה שלפה מהתיק שלו מסמכים וניגשה לתקן שגיאות גסות, לחדד ניסוחים, למצוא תיקונים עדכניים שבטח פספס בביטחון העצמי שלו. בבוקר, כבדרך אגב, הייתה מעירה: “סרגיי, הסתכלתי רגע, אולי כדאי להפנות לחוק המקרקעין? שמתי סימניה.” הוא היה נפנף אותה. “כל פעם עם העצות הנשיות שלך. בסדר, אבדוק.” בערב היה חוזר גיבור, מעולם לא אומר: “תודה, אולגה, בלעדייך הייתי נופל.” הוא באמת חשב שזה הברק שלו. ואולגה? הרי היא “יושבת בבית, מבשלת מרק”. באותו ערב בגן לא עשתה סצנה, לא יצאה לטרוק דלת, לא הפכה מנגל. פשוט המשיכה לחתוך סלט, שמה שמנת, הניחה על השולחן. “אתה בוחר מוזיקה, אה?” – חשבה, רואה את בעלה לועס בשר בלי להרגיש טעם. “עכשיו נשמע קצת שקט.” למחרת, כשסרגיי התחיל לחפש בעניינים כמו עניבה וקבע ש”העניבה הכחולה” תחכה בארון, היא ענתה בשלוות נפש מהשירותים. כשנסגרה הדלת, פתחה את פנקס הכתובות הישן. המספר של בוריס פטרוביץ’ – הבוס המיתולוגי – היה שם. “שלום, בוריס פטרוביץ’? זו אולגה – אשת סרגיי. לא, הוא לא יודע. יש לי עניין. צריך מישהי למחלקת הארכיון? או למי שמבין לסדר תיקים אבודים?” השיחה השאירה אותו מהורהר. בוריס זכר את אולגה – את הקורסים המרשימים, היכולת שלה לגלות עיקר בין ים של שטויות. כשעזבה הייתה אמר: “חבל, אולגה, הלכת להיות עקרת בית”. “תגיעי,” מלמל. “יש לי תיק שאף אחד לא נוגע בו. תסתדרי? אתקבל לעבודה.” בערב כשסרגיי נכנס הביתה, ראה את המקרר ריק, על השולחן פתק: “ארוחת ערב במקפיא. אני עייפה.” והוא – “מה זה??”. פתאום נפתחה הדלת. אולגה, עם תיק מסמכים, בחליפה שהוא לא ראה שנים, בעקבים. “איפה היית? מה זה התחפושת?” “הייתי בעבודה. אצלך במשרד, במחלקת הארכיון. בוריס פטרוביץ’ קיבל אותי כעוזרת.” סרגיי צחק – צחוק עצבני. “את – לעבוד? אל תצחיקי. שתיים-עשרה שנה לא החזקת כלום חוץ מכף. איזה ארכיון? תחנקי באבק יומיים.” “נראה.” היא מזגה לעצמה מים. “אז אצטרך לאכול כופתאות קפואות? אני מביא את הכסף, אני מחזיק את הבית.” “גם אני עכשיו מביאה. בינתיים לא הרבה, אבל לפלמני זה מספיק. ותחליף לבד את החולצה – המגהץ בדיוק במקום שהוא עמד עשר שנים.” ככה התחילה ההשתנות. פתאום הוא היה צריך לעשות כביסה בעצמו. לענוב לבד, לגלות שהכביסה – לא בדיחה. הבית נהיה פתאום “של שניים”. אבל הכי קשה? אולגה כבר לא הייתה “הכרית” שלו. כל הערביים של קיטורים, של “כולם מטורפים והלקוח קמצן”? – נגמרו. היא לא הרימה עיניים מהמחשב. “סרגיי, תוריד ווליום, יש לי מחר תיאום בתיק פשיטת רגל.” “למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך?” – התפרץ. “יש לי עסקה בוערת!” “לי כן. זה בשביל הערכה עצמית.” הוא נבהל – הקרקע נשמטה. בלי ההכוונה שלה, פתאום החל לטעות. בוס עוקב במבט, בוריס פטרוביץ’ מחייך לעבר אולגה. היא אוספת את הארכיון בשלושה ימים, מוצאת ניירות שנעלמו. בתוך שבוע – כבר לא במרתף, אלא מול המתמחה, בית המשפט. היא הולכת אחרת – בעקבים, בביטחון. ואז, לקוחה הזהב: חנה מרקוביץ’, בעלת רשת מרפאות, אשת ברזל עם אפס סבלנות. היא במאבק עם שותף שמנסה לקחת ממנה חצי עסק עם מסמכים מזויפים, לדעתה. התיק אצל סרגיי – ההזדמנות לאפס את כל הפאשלות. “אני אקרע אותה,” התגאה במטבח. חותך נקניק ישר על השולחן. “הכול ברור, אחשוף אותה, נביא עדים.” אולגה שותקת, קוראת ספר. “שומעת? אקבל בונוס, אקנה לך מעיל. אולי תחזרי לנורמלי?” היא משירה עליו מבט לא מובן. “לא צריכה פרווה. צריכה שתפסיק לעשות פוזות. חנה שונאת לחץ. היא אישה מהדור הישן – לדבר איתה, לא להפעיל כוח.” “די כבר, פסיכולוגית בעשר אגורות.” בפגישה – אווירה נכרת. חנה בראש השולחן, עיניים מפיקות לייזר. סרגיי זורק מונחים, מנופף גרפים. “אנחנו נקפיא להם חשבונות. נכריח אותם לזחול.” “אתה לא שומע. אני לא רוצה מלחמה, זה נער הסנדק שלי. טועה – נכון – אבל אני לא רוצה לו בית סוהר. אני רוצה את העסק חזרה ושיעלם לי מהחיים, בשקט. מה אתה מציע?” הוא מגמגם. “אי אפשר אחרת. זה משפט, אם…” “אתה מסולק מתיק הזה,” היא לוחשת וקמה ללכת. “בוריס פטרוביץ’, אני מאוכזבת.” בוריס מחוויר. סרגיי אדום כלהבה. פתאום נכנסת אולגה עם מגש תה. היא רואה הכול – לא מגיבה ברשעות, אלא כמקצוענית. “חנה מרקוביץ’.” קולה של אולגה שקט ורב עוצמה. חנה נעצרת. “סליחה, הבאתי לך תה עם זעתר, שאת אוהבת,” ממשיכה אולגה. “צודקת לגבי הסנדק שלך – במקרה דומה ב-98′ סגרו בלי משפט, בהסכם סודיות, העברת מניות כמתנה. כולם שמרו על הכבוד.” חנה מפנה מבט חודר. “מאיפה את יודעת? זה היה סודי.” “חקרתי בארכיון.” והוסיפה: “יש פה טריק. אפשר לפסול את השטרות לא בגלל זיוף, אלא בגלל פגם טכני – חסר פרט אחד, לא צריך תיק פלילי. הסנדק טעה בתום לב, את תשמרי על הקליניקה, הוא – על שמו הטוב.” השתררה דממה. סרגיי בהלם – איך היא ידעה? הוא אפילו לא עבר על המסמכים. חנה חוזרת, מתיישבת. “תה עם זעתר? תספרי לי על הפגם. ואתה,” מצביעה על סרגיי, “שב ולמד.” שעתיים – אולגה מדברת, מסבירה, מקשיבה – והיא הרי הביתית, “הנוחה”, עכשיו מובילה תיק של חיים. כשהם חוזרים הביתה, שקט. ברדיו פופ. לרוב סרגיי מחליף לחדשות, הפעם לא נוגע. העולם שלו – הסדר הברור שבו הוא המלך, והיא שירות – קרס. ועל ההריסות עמדה אשה אחרת – חזקה, חכמה, יפה. הכי מפחיד – כך היא הייתה תמיד. רק הוא היה עיוור. הם חזרו. חשוך. הבן לא חזר מבית הספר. סרגיי נכנס למטבח, אולגה הלכה להחליף בגדים. הוא הביט בידיו – הציפו אותו בושה צורבת, לא מהכישלון בטיפול בלקוחה, אלא מהמשפט ההוא בגן, על “אני משלם”. אולגה חזרה, הסירה איפור, עייפה – אבל העיניים שלה חיות, לא כבויות. פתחה מקרר, שברה ביצה למחבת. “אולגה…” קולו נסדק. היא לא הסתובבה. “אני אעשה.” הוא קם, ניסה להוציא לה את המרית. “עזבי, שבו, את עייפה.” אולגה התיישבה, הביט עליה איך הוא נאבק עם הביצה, איך החלמון נשפך, מגיש לה אומלט שרוף, עקום. “תסלחי לי,” אמר בשקט. היא טעמה. “האומלט דווקא אכיל.” “היום הבנתי…” – התקשה להשלים. – “הצלת אותי. שנים. אני זוכר שתיקנת לי מסמכים. פשוט התרגלתי. נהייתי שחצן.” הביט בה בעיניים מפוחדות – עכשיו היא יכולה ללכת. יש לה עבודה, יחס, כסף. לא תלויה בו. “אני לא הולכת סרגיי,” ענתה לשאלה שלא נישאלה. “בינתיים לא. יש לנו יותר מידי לחלוק מאשר רכוש. בכל זאת, עשרים שנה. אבל הכללים משתנים.” “איך?” שאל. “מה לעשות?” “לכבד.” היא נגסה בלחם. “פשוט לכבד. אני לא משי – אני בן אדם. ואני שותפה שלך. בבית ובעבודה. חצי-חצי. לא ‘עוזר לאישה’ – עושה את החלק שלך. הבנת?” “הבנתי,” הנהן. והפעם, זו הייתה אמת. “אז אני אוכל?” – סרגיי חייך ולקח מזלג. הביצה הייתה מלוחה ושרופה, אבל מהטעים שאכל מימיו. כי זו לא הייתה כבר ‘שירות’ – זו הייתה ארוחה של שווים.

לאן היא כבר תלך? תבין, איתן, אישה זה כמו רכב שכור. כל עוד אתה שם דלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואת נoga שלי? קניתי אותה עם הכל כולל הכל כבר לפני שתים עשרה שנה. אני משלם, אני מחליט מה מתנגן. זה נוח, אתה מבין? אין לה דעה משלה, אין כאב ראש. היא שלי, חלקה כמו משי.

דניאל אמר את המילים בקול חזק, מנופף בשיפוד שממנו נזל שמן על גחלים לוחשות. הוא היה בטוח כל כך בצדקתו, בדיוק כפי שהיה בטוח שמחר יהיה יום ראשון. איתן, החבר הוותיק מהאוניברסיטה, רק חייך במרירות. נoga עמדה ליד חלון המטבח הפתוח, סכין בידה. חותכת עגבניות לסלט, המיץ נוטף לה לידיים, ואוזניה מהדהדות: “אני משלם, אני מחליט מה מתנגן”.

שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה לא היתה רק אשתו היתה הצל שלו, הטיוטה שלו, כרית האוויר הפרטית שלו. דניאל הרי חשב את עצמו לגאון המשפט, כוכב המשרד. הוא ניצח בקלות תיקים מסובכים, הביא הביתה מעטפות תפוחות, זרק אותן על השידה במבט של מנצח.

וכשהיה נרדם מעייפות, נoga שלפה בשקט מהתיק שלו את המסמכים שעליהם עמל שבועות, התחילה לתקן. סידרה טעויות גסות, שכתבה נוסחים עקומים, בדקה בחוק עדכונים שפספס מתוך זחיחות דעתו. בבוקר היתה זורקת כבדרך אגב:

דניאל, רק העפתי מבט במסמכים. אולי כדאי להסתמך הפעם על סעיף בחוק המקרקעין? שמרתי לך סימניה.

הוא בד”כ היה מגרש אותה בידו.

די כבר עם ההערות שלך… טוב, אבדוק.

בערב היה חוזר גיבור, ואף פעם, לא פעם אחת, לא אמר “תודה, נoga. בלעדייך הייתי נכשל”. באמת האמין שההברקות שלו הן רק שלו. ונoga הרי? בבית. מבשלת.

באותו ערב בבית־הכפרי לא רבו, לא טרקה דלת, לא הפכה מנגל. רק גמרה להכין את הסלט, תיבלה בשמנת חמוצה, הניחה על השולחן. “מצליח על חשבוני?” חשבה, צופה בבעלה לועס בשר באדישות; “אז יאללה, תקבל דממה”.

למחרת בבוקר דניאל התרוצץ בבית מחפש עניבה.

נoga, איפה העניבה הכחולה שלי? יש לי פגישה עם יזם נדל”ן.

בארון, המדף השני, ענתה מהאמבטיה.

קולה היה רגוע מדי, ריק מהרגיל. כשהדלת נסגרה, נoga לא חזרה לשתות קפה ולראות תוכנית בוקר. פתחה פנקס ישן. מספר של חיים אשרובסקי, הבוס המיתולוגי של שניהם לפני שנים, לא השתנה עשרים שנה.

שלום, חיים? זו נoga שלו, אשתו של דניאל. לא, הוא לא יודע. תגיד, צריך עוד עוזרת לארכיון? או מישהי לסדר לך בלגן שכבר כולם ויתרו עליו?

היה רגע של שקט. חיים זכר אותה. זכר את העבודות המרשימות שלה, את היכולות, את היכולת שלה לראות דרך ערימת מילים ריקות. האדם היחיד שאמר לה אז: “חבל שבחרת להישאר בבית”.

תבואי, נהם. יש תיק שאף אחד לא רוצה. אם תעמדי בזה יש לך מקום פה.

בערב חזר דניאל במצב רוח גרוע. היזם עקשן, העסק תקוע. השליך את הזקט שלו במבואה וקרא:

נoga, יש משהו לאכול? הייתי אוכל גם פיל עכשיו. ואגב, תגהצי לי חולצה לבנה למחר.

שקט. נכנס למטבח הכיריים נקיים, לא קערה, לא מחבת. השולחן ריק, רק פתק כתוב: “ארוחת ערב במקרר, שניצלים קפואים. נמאס לי”.

מה?! דניאל נעץ עיניים בדף כאילו היה כתוב בו סינית.

באותו רגע נשמע סיבוב מפתח נoga נכנסה, תיק מסמכים בידה. לבושה בחליפה רשמית, נעלי עקב שלא לבשה מאז מסיבת סיום בנו בבית ספר יסודי.

איפה היית? ומה זה החגיגה הזו?

בעבודה, דניאל. בעדינות חלצה נעליים, עברה לידו. אצלך, דרך אגב. חיים קיבל אותי לעזור בארכיון.

דניאל צחק. צחוק לחוץ, זועף.

את? עובדת? אל תצחיקי אותי שנים את בבית, עכשיו תשתנקי שם מהאבק יום-יומיים.

נראה.

מזגה לעצמה מים.

אז עכשיו אני עם שניצלים? אני מפרנס פה, לא?

גם אני עכשיו מרוויחה, ענתה בשקט. לא הון, אבל שניצלים אני יכולה. וגם חולצות תגהץ לבד, המגהץ נמצא במקום הרגיל ב-12 שנה האחרונות.

זה היה אות האזעקה הראשון. דניאל חשב שזו משבר גיל: הורמונים מה שעובר על נשים. “תשתגע שבוע-שניים ותירגע שתרוויח תבין מה זה, תחזור להיות משי”, הרהר בעודו לועס שניצלים עשויים מסטיק.

אלא שעבר גם שבוע שני. שום משבר לא נגמר. הבית השתנה. חדל להיות מכונה בלתי נראית גרביים כבר לא הופיעו זוגות במגירה, צבירה של כביסה בסל, אבק גלוי על המדפים. את החולצות נאלץ לגהץ בעצמו עבודה נוראית, מתברר. אף פעם לא יוצא ישר.

החלק הקשה באמת היה אחר. נoga כבר לא הייתה ה”אוזן” שלו. פעם היה בא ומתלונן שעה על כולם, על השופט, על הלקוח. היא הייתה נשמעת, מהנהנת, מביאה תה עם נענע, ובעיקר מייעצת עצות שהוא התהדר בהן למחרת. עכשיו ניסה לפתוח בשיחה:

את קולטת שהלקוח הזה שוב ביטל תביעה? אני אומר לו די!

נoga לא הסירה עיניים מהמחשב. ישבה מוקפת ספרי חוק.

דניאל, אפשר בשקט? מחר ביקורת על תיק פשיטת רגל אי אפשר להסתדר עם הפקדה כזו.

את מי מעניין פשיטת הרגל שלך? התפרץ. העסקה שלי דולקת!

העבודה שלי שווה עבורי.

הוא התעצבן. הרגיש קרקע נשמטת מתחתיו. בלי “שיעורי הבית” שלה החל לטעות: שכח דד־ליין, טעה בשמות בדוח. ההנהלה החלה ליישר גבות. חיים מביט לרוב בדניאל, ואז ברגע אחד מסתכל ב-נoga ומהנהן בסיפוק.

היא, מסתבר, חיסלה את הבלגן הארכיוני בשלושה ימים. מצאה מסמכים שנחשבו אבודים. העבירו אותה לאולמות המרכזיים מול המתמחים. דניאל ראה את גבה מדי יום זקוף, גאה, הולכת מדויק, צעד בטוח, עקבים נוקשים.

הסערה פרצה כעבור חודש. למשרד הגיע לקוח ענק: שרון בן־דוד, בעלים של רשת מרפאות. אשת ברזל, ללא סבלנות, בת נאמנים ישנים. הסתבכה עם שותף שניסה להשתלט על עסקיה במסמכים מזויפים כביכול. התיק ניתן לדניאל צ’אנס לחזור לעצמו.

אני מפרק לה את התיק, התפאר, פורס נקניק ישירות על משטח מלוכלך. הכל ברור שם, נביא חוות דעת, נשבור אותם.

נoga שתקה, קוראת ספר.

את לא שומעת? זה תיק בטוח. תביני, אני אקבל בונוס, אקנה לך מעיל פרווה. אולי כשתביני מה זה חיים נורמליים

noga הניחה את הספר והביטה בו מבט קשה, לא מובן.

אני לא צריכה מעיל. אני צריכה שתחדול להתנהג כמו טווס. בן־דוד לא אוהבת לחץ. היא מהדור הישן, צריך לדבר אליה, לא לאיים עליה.

שטויות, זילזל, נהיית לי דוקטור לפסיכולוגיה?

ביום המפגש הייתה מתיחות באוויר שאפשר היה לפרוס עם סכין. שרון בן־דוד, קטנה, חמורת סבר, ישבה בראש. דניאל הילך סביב וירק נוסחאות.

נתבע, נחסום חשבונות, נביא אותם לברך על הברכיים.

לא שמעת אותי. אני לא רוצה להרוס לאיש הזה הוא בן טיפוחיי. לא כלא, לא בושות. רק להחזיר לי את העסקים שלי ולשחרר אותו מחיי. בשקט, בלי רעש. ומה אתה נותן לי?

דניאל גמגם.

אחרת אי אפשר, שרון. זה משפט, חובה תקיפות…

אתה מוותר על התיק, אמרה בשקט. קמה. חיים, התאכזבתי. חשבתי שאתם עובדים עם מקצוענים.

חיים החוויר. הפסדים של חצי שנה מרחפים באוויר. דניאל בוער מבושה. בדיוק אז נפתחו הדלתות. נכנסה noga, מגש תה בידה. המאבטחת חלתה, ביקשו מכל המתמחים לעזור. nОga ראתה את שרון יוצאת, את החרדה במבטו של דניאל. אחרת הייתה מחייכת לאידו “הזמנת מוזיקה, עכשיו תרקוד”. אבל היא הייתה מקצוענית. ה־מקצוענית ישנה שבה התעוררה סוף סוף.

גב’ בן-דוד?

קולה של noga היה יציב, סמכותי. בן-דוד עצרה, לא הסתובבה.

סליחה, הבאתי תה עם זעתר, כמו שאת אוהבת, המשיכה noga. את צודקת בעניין החניך. בשנת תשנ”ח היה מקרה דומה הסתדר ללא משפט, הסכם סודי, העברת אחוזים כמתנה. שמר על שם טוב לשני הצדדים.

שרון הסתובבה לאט, חודרת במבט בנoga.

מאיפה זה? התיק היה חסוי.

קראתי ארכיונים.

הניחה מגש בטוח. היד לא רעדה.

ואם יורשה לי אפשר לבטל שטרות לא מזויפות, אלא דרך פגם טכני במסמך. חסר סעיף נדרש, זו טעות טכנית. בלי להאשים פלילית. יישאר חופשי, את תשמרי את העסק בשקט.

השתרר שקט. דניאל הביט באשתו כאילו צמחה לה קרן. הוא ידע על זה? לא, אפילו לא הביט במסמכים. ישר הסתער.

שרון חזרה לשולחן, חייכה בפעם הראשונה, הפנים התרככו פתאום.

תה עם זעתר, באמת? שבי, ילדה, תסבירי לי את הפגם המסוים הזה. ואתה, הפנתה מבט לדניאל, תשב ותלמד.

שעתיים דיברה noga. דניאל ישב ושתק, בפיו עט. שמע איך אשתו, שקראה לה תמיד “נוחה”, מפרקת סוגיה סבוכה במילים פשוטות, לא לוחצת, לא משתלטת מניחה פתרונות, מקשיבה.

כשהלכה שרון, חתמה על חוזה המשך ייעוץ, ניגש חיים ולחץ את ידה.

עו”ד noga כהן, פנה אליה רשמית, מחר בואי אליי למשרד. הגיע זמן קידום. אין מה שתחפשי עוד בארכיון.

הנסיעה הביתה עברה בשתיקה. ברדיו התנגנה מוזיקת פופ. דניאל לא העז להחליף לתחנת חדשות. העולם הנוח שלו שבו הוא המלך והאישה רק תוסף התרסק. על חורבותיו עמדה אישה חדשה: חזקה, נבונה, יפה. והכי גרוע כזו שתמיד הייתה קיימת והוא פשוט לא ראה.

הם נכנסו לבית. חשוך, שקט. הבן עוד לא חזר מבית הספר. דניאל חלץ נעליים, נכנס למטבח, התיישב. noga הלכה להחליף בגדים. הוא קיפל ידיים, יושב. הציפו אותו אשמה ובושה. לא על הפסד בפגישה על מה שקרה אז, בבית־הכפרי, על “אני משלם”.

noga חזרה בטרנינג, פנים עייפות, עיניים נוצצות חדשות. פתחה מקרר, הוציאה ביצים, שמה מחבת.

noga…

קולו רעד. לא הסתובבה. שברה ביצה.

עזבי, אני אעשה.

הוא קם, גמלוני, ניסה לקחת מידה את הכף.

תשבי. את עייפה.

noga ישבה, מסתכלת עליו נאבק עם הביצה, שצולעת, מתפזרת למחבת, והוא מגניב קללה בלחש. הגיש לה צלחת חביתה שרופה, אבל חביתה.

תסלחי לי, מלמל, מסתכל לשולחן.

noga לקחה מזלג.

דווקא אכילה.

אני למדתי היום… נאבק במילים. הצלת אותי, ולא רק היום. אני זוכר איך תיקנת לי מסמכים בלילות. פשוט התרגלתי. נהייתי יהיר.

הביט בעיניה, פחד. הפחד שהיא תקום ותלך. היא עכשיו יכולה יש לה עבודה, כבוד, כסף. איננה תלויה בו.

אני לא הולכת, דניאל, ענתה לו בלי שנשאלה בקול. לעת עתה לא. יש לנו עוד מה לחלוק חוץ מנכסים. שני עשורים בסך הכול. אבל החוקים משתנים.

איך? שאל מיד. מה כן?

כבוד. פשוט לכבד. אני לא אישה נוחה אני אדם. ואני שותפה שלך. בבית ובעבודה. מחלקים חצי-חצי. לא “עזרת לי”, אלא עשית את שלך. ברור?

ברור.

וזו הייתה אמת.

לאכול? דניאל חייך ולקח מזלג.

החביתה הייתה שרופה, לא מלוחה, אבל טעימה יותר מכל דבר שטעם שנים. כי הארוחה הזו לא הייתה שירות. הייתה זו ארוחה של שותפים.