המאהבת של בעלי הייתה מדהימה. באמת, אם הייתי גבר – בוחרת בעצמי אחת כמוה. אתם יודעים, יש נשים כאלה – שמודעות לערך של עצמן. הולכות עם גב זקוף, מבט ישיר וביטחון, מקשיבות בלי למהר. הן אף פעם לא זקוקות לפוזות חושפניות או תנועות ריקות – הן נינוחות, מלכותיות, וברוגע שלא מתערער. גם אני כנראה הייתי בוחרת בה – כי היא טוטאלית שונה ממני. כי איך אני? תמיד רצה, צורחת על הילדים ובעלי, הכל נופל לי מהידיים, לא מספיקה כלום, בעבודה קריסה, הבוסית ממורמרת. מכנסיים נצחיים, טי-שירט או סווטשירט – כי מי כבר מגהץ שמלות וחולצות? מזל שיש מייבש מודרני שמיישר הכל לבד. אבל המאהבת? פשוט מהממת – גוף, יציבה, רגליים, שיער, עיניים, פנים – עד כדי כך שאי אפשר לנשום! ככה, מאז שגיליתי. ליתר דיוק – ראיתי. במקרה, בשכונה רחוקה, נכנסתי לקפה אקראי. מצאתי פינה פנויה, הזמנתי, הרמתי עיניים – והופה, בעלי. מהגב. איתה. מחזיק לה את הידיים, מנשק לה את האצבעות. פוי! חשבתי, ממש “האצבעות שלך יריחו מור”. אבל היא – באמת משגעת. הרגשתי מוזר, כמו אחרי כוויה – מחכה לכאב בלתי נמנע. תוהה מה אני אמורה לעשות. בעלי כמובן חזר הביתה בזמן, מחייך, שלו, מצחיק כתמיד. לי לא היה הומור לדברים האלו. רציתי לשאול בטון יבש: “נו, איך המאהבת? ראיתי אתכם אתמול בקפה זה-וזה, וואלה – בחירה טובה, הייתי בוחרת גם.” לדמיין אותו מזיע ולצפות בתגובה. אבל לא שאלתי כלום. אולי ביניהם אפילו אין סקס, הבנתי, רק תחילת הרומן – מבטים, נשימות. בלילה זזה למיטה שלי, צוחקת בשקט על עצמי – ככה נראית אשה שבעלה בגד בה מול העיניים, ובכל זאת מסבירה לעצמה שדמיינה. אולי טעיתי? לא טעיתי. התקשרתי לו, לא ענה. לקחתי מונית בדיוק לאותו קפה. ישבתי, המצאתי תירוץ לנהג על “משלוח חשוב בעבודה”, וראיתי – רכב שלו, הם יוצאים יחד, נכנסים לאוטו ונוסעים. ביקשתי מהנהג מים, עשיתי כאילו אני מתקשרת, צורחת “לא אכפת לי, נשברתי, אני חוזרת לעבודה!” הידע על מאהבת תמיד מזעזע עולם. להתגרש? להישאר? לסבול? בשביל מה? נזכרתי במקרה של חברים – הבעל שיקר, האשה גילתה, סצנה, הוא הכחיש עד הסוף. בעלי אז אמר: “אני בחיים לא הייתי משקר, היה קורה לי – הייתי מודה ומסדר עניינים כמו שצריך.” התגאיתי בו. ברור, כשזה לא אצלך. כשזה קורה לך – פתאום כל הביטחון מתפורר. ניגשתי אליהם בבית קפה, התיישבתי. המאהבת הרימה גבה, הבעל קפא. אמרתי, “זה לא מה שחשבתי, נכון?” וחייכתי. “הכל טוב, רק שתחשבו איך לסדר הכל – ילדים, דירה, הורים. אתם חכמים, תסתדרו.” ויצאתי לאט. השמלה הייתה ממש מחמיאה – חבל שנים לא לבשתי.

המאהבת של בעלי הייתה מהממת. כזו הייתי בוחרת גם בעצמי – אילו הייתי גבר. אתם יודעים, יש נשים כאלה – שמכירות בערכן. הולכות בזקיפות קומה, מביטות בעיניים פקוחות וישרות, מקשיבות באמת. אין להן תנועות מיותרות, הן לא צריכות לחשוף חזה או גב כדי שיבחינו בהן, יש בהן רוגע מלכותי והן אף פעם לא נבהלות. גם אני הייתי בוחרת בה – בדיוק בגלל שבדיוק ההפך ממני. כי אני איזה טיפוס? תמיד ממהרת, נוזפת בילדים ובבעלי, הכול נופל לי מהידיים, אף פעם לא מספיקה, עבודה בלחץ, הבוסית לא מרוצה. תמיד מסתובבת במכנסיים ובטריקו – מי בכלל מגהצת שמלות או חולצות? שכחתי מתי העברתי מגהץ על כפתורים וראפלס. מזל שיש מייבש כביסה חדש שמוציא הכול ישר. והמאהבת? וואו. גוף, יציבה, רגליים, שיער, עיניים – אי אפשר לנשום לידה! ומאז שגיליתי – בעצם, מאז שראיתי – אני לא נושמת. במקרה יצא לי להיקלע לענייני עבודה, בפינה נידחת בעיר, קפצתי לקפה זריז. העבודה נגמרה, הבטן קבעה. בבית קפה מפוצץ מצאתי פינה פנויה, התיישבתי עם תפריט והרמתי מבט. לא דמיינתי – מיד זיהיתי את בעלי, מהגב. ואיתה. הוא אחז בידיה, נישק את האצבעות. כמה קיטש, חשבתי. כמו “האצבעות שלך ריח קטורת”. אבל האישה – אובייקטיבית מהממת. הרגשה מוזרה. כמו אחרי כוויה – רואים את הסימן, יודעים שעוד שנייה תגיע כאב. ואת מחכה, כדי להקטין אותו, נושפת על האזור האדום. כנראה צריך לכאוב. אבל בפנים – כלום. ריק. בעלי חזר הביתה בדיוק. הוא תמיד במצב רוח טוב, שפוי. אני הדלקתי, ממהרת, דוחפת את כולם. והוא – רגוע, יסודי, עם הומור בריא. הייתי זקוקה עכשיו להומור שלו. לי הוא לא מתאים במצב הזה. כל הערב התחשק לי לשאול אותו בפנים רציניות: נו, אז איך המאהבת שלך? ראיתי אתכם בבית קפה ההוא, מדהימה באמת, אני מבינה, גם אני הייתי בוחרת בה. לשאול ואז להתענג לראות אותו מזיע, מסמיק, מנסה להחזיק פאסון. ואני אמשיך: אז מה עכשיו? להכיר לילדים – שיתרגלו לאמא החדשה? ומה איתי – להעביר אותי לדירה אחרת? או להביא אותה אלינו, לפחות עם דירה משלה? אבל לא אמרתי כלום. הוא חיבק אותי במיטה כרגיל, משך אליו ונרדם מיד. אולי עוד אין ביניהם סקס, חשבתי, וזחלתי לצד שלי. וצחקתי בשקט. אני כבר חושבת כמו אישה שבעלה בוגד ואין לה מה לעשות, רק להמציא תירוצים. אולי באמת אין שם כלום, רק התחלה, נשימות משותפות, מבטים. והוא – בוגד מוצפן, אלוף בהסתרה. התהפכתי במיטה, ישנתי מקוטע, חלמתי על פרחים צבעוניים ומאהבות זרות בשמלות אדומות. התעוררתי עם ראש כבד. זזה לאט, מארגנת את הילדים בשקט. וכל הזמן חושבת – מה עכשיו? מה עושות נשים שתופסות את הבעל עם מאהבת? לברר בגוגל? גוגל לא עוזר. ולי אין תשובות. לנסות להמשיך לחיות? על מה לנסות – אני הרי ממשיכה כרגיל. אותם הרגלים, בעלי חוזר הביתה בזמן, בלי ליפסטיק על הצוואר ובלי ריח של בושם אחר, הילדים שורצים, הולכים לסרטים בשבת. שום שינוי בהתנהגות. אותו סקס פעמיים בשבוע. לפעמים שלוש, אם לשים לב לפרטים. אולי בכלל התבלבלתי בקפה ההוא? לא טעיתי. צלצלתי אליו בצהריים – לא ענה. לקחתי מונית, חזרתי בדיוק לאותו בית קפה. המצאתי לסיפור לנהג: “מחכה לחבילה דחופה מהעבודה”. האוטו של בעלי עמד ממול. הוא והיא יצאו יחד, עלו על האוטו ונסעו. החווירתי, ביקשתי מים מהנהג, עשיתי כאילו אני מתקשרת: “נו, יאללה, כבר לא מחכה לכם, נוסעת לעבודה!” כי איכפת לי עדיין מה יחשוב עלי נהג המונית. הידיעה על מאהבת משנה חיים. להתגרש? כנראה כן. למי יש כוח לסחוב ככה? לסבול? למה? בשביל מה? נזכרתי שלפני כמה שנים אצל חברים קרה אותו סיפור. הבעל הסתיר והתחבא. בכל זאת, האישה עלתה על הכול. היה פיצוץ, הוא התכחש, גם עם הוכחות – שיחות במיילים שלא מחק. טען שפרצו לו, שמקנאים בו בעבודה. אז בעלי אמר לי, בעיני: אני בחיים לא אשקר. תעשי – קחי אחריות. תגיד, ותפצה את המשפחה. הייתי גאה בו אז. איזה גבר אחראי. בטח – קל לדבר על מישהו אחר. בעיקר כשאין לך נגיעה אמיתית. אבל כשאתה בעצמך בלב הדרמה ושני הצדדים מולך – האומץ מתמוסס מיד. באותו קפה, התיישבתי לשולחן שלהם. היא הרימה מבט מופתע. הוא קפא, התחיל לזוז באי נוחות. שקט. היה כיף לראות אותם. היא הבינה מיד מי אני. אולי אפילו ידעה. הוא ניסה להגיד משהו. עצרתי אותו עם יד מונפת: זה לא מה שאני חושבת, נכון? אתם יודעים, זה לא כ”כ מפתיע. קורה. עכשיו תחשבו איך לסדר את הדברים: יש ילדים, דירה משותפת, הורים מבוגרים. אתם חכמים – תסתדרו. וקמתי לאט, יצאתי. השמלה שגיהצתי הבוקר החמיאה לי. חבל שלא לבשתי אותה יותר.

המאהבת של בעלי הייתה פשוט מהממת. אם הייתי גבר גם אני

00

No dejamos pasar a nuestra hija al umbral — ¿Y por qué no la dejasteis entrar? — Verónica se atrevió a preguntar lo que más le dolía. — Antes siempre la dejabais… Su madre esbozó una amarga sonrisa. — Porque tengo miedo por ti, Nika. ¿Crees que no vemos cómo te escondes en un rincón cada vez que tu hermana aparece a deshoras? ¿Cómo escondes los libros para que no te los destroce? Ella te mira y se enfada. Se enfada porque tú eres normal. Te espera otra vida, y la suya ya la ahogó hace tiempo en la botella… Verónica se encogió sobre el libro abierto — en la habitación de al lado empezaba otra vez el escándalo. Su padre ni se quitó la chaqueta — estaba de pie en el recibidor, apretando el móvil, gritando. — ¡A mí no me cuentes historias! — bramó al teléfono. — ¿En qué te lo has fundido todo? ¡Han pasado dos semanas desde la nómina! ¡Dos semanas, Laura! Tatiana asomó desde la cocina. Escuchó el monólogo de su esposo, después preguntó: — ¿Otra vez? Valerio sólo hizo un gesto y puso el altavoz — del teléfono brotó enseguida el llanto. La hermana mayor de Verónica tenía el don de enternecer a cualquiera. Pero tras tantos años de sufrimiento, sus padres se habían vuelto inmunes. — ¿Que te echa de casa? — Valerio empezó a dar vueltas nervioso. — Bien hecho. ¿Quién aguantaría ese estado lamentable? ¿Te has visto en el espejo? Tienes treinta años y cara de perro apaleado. Verónica abrió la puerta de su cuarto un par de centímetros. — Papá, por favor… — el llanto cesó de golpe. — Ha sacado mis cosas al rellano. No tengo dónde ir. Está lloviendo fuera, hace frío… ¿Puedo ir a casa? Sólo unos días. Necesito dormir… La madre se adelantó, intentando quitarle el teléfono, pero Valerio se apartó bruscamente. — ¡No! — contestó tajante. — No vas a poner un pie aquí. ¿Quedamos claros la última vez? Después de que te llevaste la tele al empeño mientras estábamos en el pueblo, ¡esta casa está cerrada para ti! — ¡Mamá! Mamá, dile algo — gritó Laura al teléfono. Tatiana se cubrió el rostro, los hombros le temblaban. — Laura… ¿cómo has llegado a esto? — murmuró sin mirar a su marido. — Te llevamos al médico, lo prometiste. Dijeron que el tratamiento duraba tres años. ¡No aguantaste ni un mes! — ¡Esos tratamientos son una farsa! — exclamó Laura, su tono cambiando bruscamente. — ¡Sólo quieren vuestro dinero! Estoy mal, ¿lo veis? Me quema por dentro, no puedo respirar. Y vosotros, a la tele… Él la echa de menos, seguro. ¡Ya os compraré otra! — ¿Con qué dinero? — Valerio se paró, fijando la vista en la pared. — ¿De dónde? ¿Vas a pedir otra vez a tus colegas? ¿O te has llevado algo de ese… cómo se llame? — ¡Qué más da! — saltó Laura. — ¡Papá, estoy en la calle! ¿Queréis que me quede bajo un puente? — Vete a un albergue. Donde quieras, — la voz de su padre sonó peligrosamente calmada — pero aquí no entras. Cambio la cerradura si te veo cerca del portal. Verónica se abrazó las rodillas sentada en la cama. Normalmente, cuando su hermana sacaba de quicio a los padres, el rebote le caía a ella. — ¿Tú qué haces ahí sentada? ¿Otra vez con el móvil? ¡Vas a salir como ella, inútil! — frases que oía los últimos tres años. Pero hoy nadie se acordaba de ella. Nadie gritó ni se quejó. Su padre colgó el teléfono, se quitó el abrigo y los padres se marcharon a la cocina. Verónica salió al pasillo, cautelosa. — Valerio, no podemos ser tan duros — gimoteaba la madre — Si la dejamos, se pierde. Ya sabes cómo se pone en ese estado… Ella no responde de sus actos. — ¿Y tengo que responder yo por ella? — el padre, furioso, golpeó la tetera en la placa — Tengo cincuenta y cinco, Tatiana. Quiero llegar y sentarme en casa. No quiero esconder la cartera bajo la almohada, ni escuchar quejas de vecinos por verla por el portal con tipos sospechosos a los que insulta. — Es nuestra hija, — susurró la madre. — Fue hija hasta los veinte. Ahora sólo chupa la sangre. Es alcohólica, Tatiana. No hay cura si no quiere dejarlo. Y a ella le gusta así: se despierta, busca, se bebe cualquier cosa y se olvida. El teléfono volvió a sonar. Los padres callaron, después contestó el padre. — Dime. — Papá… — Laura otra vez. — Estoy en la estación. Anda la policía y me van a echar si me quedo. Por favor… — Escúchame bien — la interrumpió. — Aquí no vuelves. Punto. — ¿Queréis que me mate entonces? ¿Eso queréis? ¿Que os llamen del depósito? — se oyó un reto en la voz de Laura. Verónica tembló. Era el comodín de Laura cuando no quedaba argumento. Antes eso funcionaba. La madre lloraba, el padre al borde del infarto, y Laura conseguía dinero y cobijo. Pero hoy el padre no cedió. — No asustes, — dijo él. — Te quieres demasiado para eso. Escucha, haremos lo siguiente. — ¿Qué? — la voz de Laura se iluminó de esperanza. — Te busco una habitación. Barata, en las afueras. Te pago el primer mes, te dejo comida. Y ya está. A partir de ahí, tú sabrás. Si trabajas y te lo tomas en serio, podrás vivir. Si no, en un mes estarás en la calle. Y me dará igual. — ¿Una habitación? ¿No un piso? Papá, no puedo sola. Me da miedo. Además… puede haber vecinos raros. ¿Cómo voy a vivir sin nada? No tengo ni sábanas, todo lo dejó él. — La madre te prepara un bolso y lo deja en portería. Lo recoges cuando quieras. Pero no subas. — ¡Sois unos animales! — gritó Laura — ¡Echáis a vuestra hija al extrarradio, a una ratonera! Vosotros en vuestro piso, y yo a esconderme como una rata. La madre no pudo más y cogió el teléfono. — ¡Cállate ya, Laura! ¡Tu padre tiene razón! — gritó tan fuerte que Verónica dio un respingo. — Es tu única oportunidad: o la habitación, o la calle. Decide, porque mañana ni eso tendrás. En el teléfono no se oyó nada. — Bueno — murmuró Laura. — Mandadme la dirección. Y dinero… transferidme algo, que tengo hambre. — No habrá dinero, — cortó Valerio — Te dejamos comida en el bolso. Sabemos en qué te lo gastas. Colgó. Verónica decidió que era momento de salir. Entró en la cocina, como si fuera a beber agua. Esperaba una bronca acumulada. Que su padre criticara su camiseta, que su madre la acusara de indolencia. Pero ninguno la miró. — Verónica, — dijo la madre suavemente. — ¿Sí, mamá? — En el armario de arriba están las sábanas y fundas viejas. Sácalas y mételas en la bolsa azul del trastero. — Vale, mamá. Verónica fue obediente. Sacó la bolsa, la vació de trastos. No entendía: ¿cómo iba Laura a vivir sola? Si no sabía ni hervir macarrones… Su vicio era demasiado fuerte. Sabía que no aguantaría ni dos días sin beber. Verónica subió en el taburete y sacó la ropa de cama. — ¡No olvides las toallas! — gritó su padre. — Ya las puse, — respondió ella. Vio cómo el padre se calzaba y salía sin decir nada más. Iba en busca de esa “cueva”. Volvió a la cocina; la madre seguía sentada en la misma postura. — Mamá, ¿quieres una pastilla? — susurró Verónica. La madre la miró. — Mira, Nika — comenzó en un tono vacío — Cuando era pequeña pensaba que sería mi compañera, que charlaríamos de todo. Ahora sólo espero que no se olvide de esa dirección. Que llegue… — Llegará, — se sentó Verónica a su lado — Siempre se apaña. — Esta vez no. Tiene otra mirada. Vacía. Como si dentro no quedara nada. Sólo una carcasa que necesita esa porquería. Sé que tienes miedo de ella… Silencio. Siempre pensó que sus padres no lo notaban, demasiado ocupados en salvar a “la perdida”. — Creía que os daba igual, — confesó Verónica en susurros. La madre la peinó suavemente. — No nos da igual. Es que ya no nos quedan fuerzas. ¿Sabes lo que dicen en los aviones? Ponte la mascarilla tú antes que al niño. Llevamos diez años poniéndosela. Diez años, Nika. La hemos ingresado, llevado a curanderos, clínicas carísimas. Y al final… nosotros casi acabamos asfixiados. Sonó el timbre. Verónica se asustó. — ¿Es ella? — preguntó. — No, tu padre tiene llaves. Será la compra, él la pidió. Verónica abrió. El repartidor dejó dos bolsas grandes. Empezó a vaciar: arroz, conservas, aceite, té, azúcar. Nada superfluo. — No va a comer esto, — dijo apartando el paquete de lentejas — Sólo le gusta todo hecho. — Si quiere vivir, cocinará — contestó la madre cortante. — Basta de consentirla. Así la llevamos a la tumba con nuestra pena. Al cabo de una hora volvió el padre. Parecía agotado. — Ya está — dijo seco — Tengo las llaves. La casera es una vieja dura, exprofesora. Ha dicho: si huele o hace ruido, la echa sin avisar. Yo le he dicho: “mejor así, échela”. — Valerio… — suspiró la madre. — ¿Qué “Valerio”? No engañemos a nadie. Mejor que sepa. Cogió la bolsa de ropa, los paquetes de comida y salió. — Llevo esto a la portera, la llamaré para decirle dónde recogerlo. Verónica, cierra todo. Y si llama a casa, no contestes. Se fue y la madre se encerró a llorar. Verónica sentía el pecho encogido. ¿Cómo podía ser? Ni vivía, sólo existía entre borracheras, y les robaba la vida a todos… *** Los padres no se engañaron: una semana después la casera llamó diciendo que la había echado con la policía. Laura metió tres tíos en el cuarto y estuvieron de juerga toda la noche. Y de nuevo, sus padres no pudieron dejarla — la llevaron a un centro de desintoxicación. Un sitio cerrado, bien vigilado — prometieron curarla en un año. ¿Quién sabe, ocurrirá el milagro alguna vez?..

No dejaron pasar a la hija ¿Y por qué no la dejasteis pasar?

00

המאהבת של בעלי הייתה מושלמת – בדיוק כזו שהייתי בוחרת בעצמי, אם הייתי גבר. יש נשים כאלה, שיודעות בדיוק מה הן שוות. הולכות עם ראש מורם, מבט ישיר ופתוח, מאזינות בקשב. הן לא מתבזבזות על מחוות מיותרות, אין להן צורך לחשוף כתפיים או מחשופים כדי להיות נוכחות, הן רגועות כמו מלכה, אף פעם לא מאבדות עשתונות. גם אני הייתי בוחרת אותה – כי היא ההפך הגמור ממני. ומה איתי? תמיד ממהרת, צורחת על הילדים והבעל, הכל נופל לי מהידיים, לא מספיקה כלום, בעבודה בלגן, המנהלת אדישה. לובשת כל הזמן מכנסיים וחולצות רחבות, כי לגהץ שמלה או חולצה? אין לי זמן לזה. שכחתי כבר מתי פעם אחרונה גיהצתי את כל הקפלים והתחרות. מזל שמכונת הייבוש החדשה מיישרת את הבגדים טוב, ולא צריך כמעט מגהץ. אבל המאהבת הייתה מהממת: גוף, יציבה, רגליים, שיער, עיניים, פנים – עוצרים נשימה! ומאז שראיתי אותם, לא הצלחתי שוב לנשום. בטעות, בעבודה, נשאר לי זמן ונכנסתי לקפה קטן בפינה של האזור. בחרתי שולחן, פתחתי תפריט, הרמתי עיניים ו… זה לא היה דימיון. מייד זיהיתי את בעלי – מהגב. וראיתי גם אותה. הוא אחז לה את הידיים ונשק לה לאצבעות. איכס, אמרתי לעצמי, איזו הצגה. אבל היא… היא באמת יפה. יפה אובייקטיבית. הרגשתי מוזר – כמו אחרי כוויה, כשאת יודעת שעוד שנייה תכאב לך נורא, אבל בינתיים יש דממה. זה אמור היה לכאוב, אבל בתוכי היה ריק. כלום. בעלי חזר הביתה בזמן, רגוע ומלא הומור כתמיד. הוא לעולם לא מתרגש, לא ממהר – אני עוצרת שנייה אחרי שנדלקת המנוע, והוא בדיוק הפוך – תמיד מאוזן וחושב. הייתי שמחה אם היה לי עכשיו את חוש ההומור שלו, אצלי הוא ממש לא עובד ברגע כזה. כל הערב דגדג לי לשאול אותו, בשקט ובלי רגש: נו, איך המאהבת שלך? ראיתי אתכם לאחרונה בקפה ההוא, היא באמת יפה, אני לגמרי מבינה אותך – בעצמי הייתי נמשכת אליה. ולראות איך הוא מזיע ומסמיק ומנסה להיראות רגוע… והייתי ממשיכה: נו טוב, אז מה עכשיו? תכיר לה את הילדים? שתהיה להם אמא חדשה? ומה תעשה איתי – תיתן לי דירה או תביא אותה לגור איתנו? אבל לא שאלתי כלום. הוא חיבק אותי במיטה כרגיל, משך אותי אליו ובאופן טבעי נרדם. אולי באמת עוד לא שכבו, הרהרתי, מתרחקת לצד שלי במיטה וצוחקת בשקט. הנה, עכשיו אני חושבת כמו אישה שבעלה בוגד בה מול העיניים, אבל היא משכנעת את עצמה שדימיינה. אולי זה רק ההתחלה – סימפטיה, נשימות, מחשבות מתואמות. והוא בכלל מקצוען בלהסתיר, אפילו טיפה לא מסגיר. כל הלילה התהפכתי, ישנתי קטעים, חלמתי פרחים צבעוניים ומאהבות אחרות בשמלות אדומות. התעוררתי עם ראש כבד, זזה לאט בבית, מכינה את הילדים לביה”ס באיפוק. כל הזמן חושבת – אז מה עושים? מה בדרך כלל עושות נשים שתופסות את הבעל שלהן עם מאהבת? לגגל את זה? גוגל לא עוזר. וגם לי אין תשובות. לנסות להמשיך? אבל בעצם – ממילא אני ממשיכה, אותו סדר יום, אותו בעל שחוזר בזמן, בלי שפתון ובלי בושם זר, ילדים רועשים ובימי ראשון סרט בקניון. שום שינוי בהתנהגות. גם הסקס, פעמיים בשבוע – לפעמים שלוש, אם שמים לב לפרטים. אולי בכלל טעיתי בקפה? לא טעיתי. התקשרתי אליו בצהריים – לא ענה. לקחתי מונית לאותו הקפה. ישבתי במונית, ממציאה תירוץ לנהג שמחכים לי “לחבילה של העבודה”. הרכב של בעלי עמד בחנייה. הוא והיא יצאו יחד, עלו לרכב שלו ונסעו. החווירתי, ביקשתי מים מהנהג, עשיתי כאילו בטלפון: יאללה, עזבו אותי עם החבילה שלכם! חוזרת למשרד! אכפת לי אפילו מה יחשוב הנהג עליי. לגלות על מאהבת – זה משנה חיים בלי הכנה. להתגרש? אולי – כי איך ממשיכים אחרת. לסבול? אבל למה, בשביל מה? נזכרתי איך לחבר שלנו מהעבודה הייתה פעם מאהבת – הוא הסתיר עד שהאישה גילתה. היה סקנדל, הכחיש עד שהראו לו ראיות של שיחות וואטסאפ. טען שפרצו לו, מתחרים מקנאים… בעלי אז אמר: אני לעולם לא הייתי משקר ככה. אם עשיתי – יש לי אומץ להודות, ואם המשפחה יקרה לי – נפרדים מהמאהבת. או עוזבים ומסדרים את המקום כמו שצריך. התרגשתי ממנו אז, כמה שהוא אחראי ואמיתי. נו באמת – קל להיות גיבור בסיפור של מישהו אחר, כשיושבים רחוק. כשזה אצלך בבית – לא נשאר אומץ או ביטחון. ניגשתי אל השולחן שלהם בבית הקפה והתיישבתי מולם. המאהבת הרימה אליי עיניים מופתעות. בעלי קפא. אחר כך נע בחוסר נוחות. שקט. היה לי אפילו קצת מצחיק לראות אותם. היא הבינה מייד מי אני. אולי ידעה ממילא. הוא ניסה להגיד משהו. הרמתי יד ועצרתי אותו: זה לא מה שאני חושבת, נכון? אמרתי, תראו – זה לא מפתיע. דברים כאלה קורים. עכשיו תחשבו טוב איך מסדרים את זה – יש לנו ילדים, דירה משותפת, הורים מבוגרים. אתם חכמים – תסתדרו. וקמתי לאט, בדרך החוצה. השמלה, שטרחתי סוף סוף ללבוש ולגהץ, איכשהו החמיאה לי. איזה מזל שלא ויתרתי עליה.

המאהבת של בעלה הייתה מהממת. אילו הייתה גבר, כנראה בעצמה

00

יצאתי לפנסיה והרגשתי בדידות שלא מרפה – רק בזקנה הבנתי שחייתי את חיי לא נכון

7 ביוני מאז שיצאתי לפנסיה, משהו בתוכי התרוקן.

02

תחושת רעה בלב: המסע של יולי, אנדריי ויהונתן מהלילה הארוך בבית ועד המאבק במחלתו של בנם, ההחלטה לטוס לישראל בתקווה לנס, והכוח למצוא תקווה וידידות גם ברגעי המשבר – סיפור על דאגה אימהית, אהבה וחיים חדשים שניתנו – בארץ ובחיק המשפחה

הַרְגָּשַׁת בְּבִיאָה רָעָה יָעֵל התעוררה באמצע הלילה

05

יצאתי לפנסיה והרגשתי בודדה ללא תקנה – רק בגיל מבוגר הבנתי שחייתי את חיי לא נכון

Când mă întorc acum cu gândul la vremurile trecute

02

תחושת רעה בלב – סיפורה של יוליה: לילה בלי שינה, הבן הקטן חולה, והמסע המרגש לארץ ישראל בתקווה להציל את חייו

8 ביוני התעוררתי הלילה ולא הצלחתי לחזור לישון עד הבוקר.

02

יצאתי לפנסיה והרגשתי בדידות שאין לה מרפא — רק בזקנה הבנתי שחייתי את חיי לא נכון

יצאתי לפנסיה ואני חשה בדידות עמוקה שאין לה מענה.

02