מצוין שהצעת לנהל כלכלה נפרדת. אז פשוט אשאיר אצלי את כל מה ששייך לי.
כשבעלי בזמן ארוחת הערב הזיז את הצלחת הצדה במבט כזה, כאילו הגשתי לו לא קציצות ירושלמיות אלא זימון לבית משפט, הבנתיהנה זה עומד להיות נאום תוכחה. שרון ישר את המפית, כחכח בגרונו, והביט דרכי כאילו הוא רואה את עתידו הקפיטליסטי הבהיר:
נעמה, עשיתי פה קצת חישובים. התקציב שלנו בקושי מחזיק בגלל חוסר ההבנה שלך בכספים. מהיום, אנחנו עוברים לניהול כספים בנפרד.
המתח הרגשני לא באמת התרחש; אך הטעם המרירי שמתפשט בחדר היה חזק כמו ריח מטיאס בשוק מחנה יהודה. הנחתי באיטיות את המזלג.
יופי שהצעת תקציב נפרד, שרוני חייכתי, בחיוך של נחש שמברך את הארנבת התמימה אז כל מה ששלי, נשאר אצלי.
שרון מצמץ. מחשבותיו התנגשו זו בזו בראשו, כמו כדורים בביליארד. זה לא הסתדר לו. כנראה קיווה לבכי, להאשמות, אולי לאיזו דרמה. לא לתגובה רגועה.
ככה חכמה, אמר בביטחון של אדם, שכבר רואה בראשו איך יחסוך על אשתי. אני אתחיל לחסוך למעמד. גבר צריך מעמד, נעמה. ואת טוב, לגרביונים יספיק לך.
שרון בן דוד, בעלי, היה אחד כזה שחשב את עצמו לכריש עסקים, למרות שעבד כמנהל ביניים במפעל להתקנת חלונות אלומיניום. “המעמד” שלו התבטא בקניית גאדג’טים שהוא השתמש בהם באחוז שולי בלבד, ובקריאת משפטים מוטיבציוניים שהוא העתיק מהאינטרנט.
סיכמנו, הנהנתי. אתה מסיים את הקציצה? או שזה כבר לא בתקציב שלך?
הוא אכל. בחינם. בפעם האחרונה.
השבוע הראשון של “המשטר הכלכלי החדש” התנהל בסימן גאווה. שרון הסתובב בבית חגיגי, והפגין חוסר עניין בעלויות של אבקת כביסה. קנה לעצמו מחברת יוקרתית (פלסטיק מבריק, לא עור באמת) ותיעד שם את ההוצאות שלו.
ברביעי בערב הגיע הביתה עם שקית ובה שתי פחיות בירה במבצע וחבילת קובה קפואה מההיצע התחתון בסופר. באותו זמן אני סידרתי מוצרים שהבאתי משופרסל סלמון טרי, אבוקדו, גבינות, ירקות טריים ובקבוק יין איכותי מרמת הגולן.
שרון עמד בפתח המטבח, נשען על המשקוף בתנוחת גיבור עייף:
מתפנקת, אה? בגלל זה לא חסכת כלום. בזבוזים.
לא “לא חסכנו”, שרון, תיקנתי, חותכת לימון. רק אני. אתה הרי חוסך מעמד. אגב, תפסת מקום במדף במקרר? שלך בתחתית, במגירת הירקות. תנאים מושלמים ל… נכסים שלך.
הוא חייך בעקמומיות, שלף את הקובה וחימם אותה בסיר שלי.
גז, אמרתי בלי להסתובב.
מה?
גז, מים, בלאי הסיר וחומר הניקוי. הכל מתחלק, לא?
יאללה, נעמה, אל תעשי עניין מכל שטות, נופף בידו כמו בעל נכסים. קטנוניות זה לא מתאים לך.
קטנוניות? שרון, זה כלכלה חופשית.
ניסה לחייך שוב, אך הקובה נדבקה לו לחך, והבעתו הזכירה פאג שגנב לימון.
את בסך הכל כועסת שניתקתי אותך מהכרטיס שלי, סיכם, מגרד את הגבול בין בצק לשיניים. נשים שונאות שמאבדים שליטה.
בשבת קפצה אלינו רבקה, אמא של שרון. אשה נדירה, שאהבה אותי באותה מידה שבזהה לטיפשות של בנה. פעם עבדה כחשבונית במפעל גדול, והעדיפה מספרים על פני בני אדם.
שתינו תה עם עוגיות. שרון ישב ממול, כרסם בייגלה יבש שקנה במבצע, והצטייר כקדוש מעונה.
אמא, את קולטת שנעמה כבר אפילו נייר טואלט מסתירה? התבכיין, מחפש סולידריות אימהית. בשירותים רול אחד כמו נייר זכוכית, לה שלוש שכבות, ריח אפרסק! זאת הפרדה!
רבקה הניחה בעדינות את הכוס.
שרוני, פתחה ברוך. כשחילקת “הפרדות”, במה חשבת? במושב שעליו יושב הנייר?
אמא! אני רק חוסך! רוצה לקנות דייהטסו!
דייהטסו? הרימה גבה עד שנעלמה מתחת לפאה. מהשלושה שקלים שאתה מחביא מאשתך? אתה חוסך בנייר בשביל לנסוע בגרוטאה ולהרגיש מלך בה?
זו השקעה! צרח שרון.
השקעה, זו נעמה, שמחזיקה מעמד איתך בבית שלה, קבעה רבקה בחדות. דרך אגב, נעמה, העוגה הזו אלוהית.
שרון ניסה לקחת חתיכת עוגה. ידי, עם סכין החמאה, חסמה את הדרך בעדינות אך בנחישות.
חמשים שקלים, שרון. או קח סביח.
את רצינית? מבעלך? וגם כשאמא פה?
השוק קשוח, חביבי, גיחכתי. השכרת מזלג עוד עשרה.
הסמיק, תפס את הבייגלה, וברח מהמטבח.
בכיין, לחשה רבקה. כמו אבא שלו. גם אסף “הון” עד שטרקתי אותו לבית של אמא שלי. תחזיקי מעמד, ילדה. עכשיו יקרה שלב “אני נעלבתי ואוכיח לכולם”.
שבועיים לתוך הניסוי, העסק הגיע לנקודת רתיחה. שרון רזה, נחלש, אבל הגאווה מנעה ממנו לוותר. הסתובב עם חולצות מקומטות (המרכך שלי, הסבון שלו מגרד), הריח מאפטרשייב ב-9.90, והביט בי כמו כלב נטוש שעדיין מדמיין את עצמו כזאב.
התפנית התרחשה בערב שישי. חזרתי עייפה, אך מרוצה קיבלתי בונוס בעבודה. על השולחן חיכה “הפתעה”: זר ציפורנים נבולות ובקבוק יין מבעבע זול מהקיוסק.
שרון ישב, קורן כמו חמישה אגורות חדשות.
נעמה, שבו. צריך לדבר. חשבתי, אולי אפשר להקל קצת. אני מוכן להוסיף לתקציב המשותף עצר לדרמה חמש מאות שקלים. לאוכל.
הבטתי עליו; על הציפורנים העצובות, על היין שהצרבת ממנו נראית מובטחת.
חמש מאות? ביררתי, נדיבות ללא תקדים, שרון. אבל יש פה עניין. שלפתי מפה קלסר של מסמכים מודפסים.
מה זה? שאל בחשדנות.
חשבון, יקירי. שכר דירה במרכז תל אביב (כולל הסלון והמטבח) 2,500 שקל. הוצאות חשמל, מים, מיים חמים (אתה אוהב להתקלח חצי שעה) 500. ניקיון (אני מנקה, אתה לא) 300. סה”כ 3,300 לחודש. מאז השינוי 1,650. ועוד בלאי מכשירי חשמל.
שרון החוויר.
את גובה ממני תשלום על החיים אצל אשתי?!
אצל אישה שיש לה כלכלה נפרדת. הדירה שלי. אתה דייר. ובגלל שאין לך חוזה שכירות, אני בכלל יכולה להודיע לך על פינוי תוך 24 שעות.
זה לא מוסרי! זה שפל! אני גבר! צעק, הפיל כיסא.
אתה גבר שרצה לחסוך על אשתו ושכח שהוא גר אצלה, אמרתי בקור רוח. רצית שותפות? תהיה שותף. שלם, או תחפש איפה יותר זול.
לא הצליח למצוא מילים, רק פתח וסגר את פיו בתנועות נואשות.
את תצטערי! הצליח להוציא בסוף. אני עוזב! אמצא מי שתעריך אותי ולא מטר מרובע!
בהצלחה, שרון. רק קח את שקית הקובה מהמקפיא, זה שלך. אני לא נוגעת בכסף של אחרים.
רץ בבית, זרק בגדים לשקית, צעק שאני “חומרנית שהורגת אהבה” וש”אני עוזב את הלילה, לקור”
תתקשר לאמא שתכין לך מיטה, המלצתי, מוזגת לי יין הגולן. וקח מונית ספיישל, תשמור על המעמד.
טרק את הדלת בקול שהיה אמור להעיר לי את המצפון, אך העיר רק את השכנה.
הדממה בבית הייתה מתוקה כדבש. ישבתי, צפיתי על תל אביב הזוהרת, הרגשתי הקלה עצומה. הפלאפון צפצף. הודעה מרבקה: “הגיע, עצבני, רעב, דורש צדק. אמרתי לו שצדק עולה כסף, ואין לו. גביתי על ארוחת ערב ולינה. שיתחיל להתרגל לשוק. איך אצלך?”
חייכתי, השבתי: “מחזיקה מעמד, אמא. מתכננת לקנות וילונות חדשים. בכסף שחסכתי.”
אף פעם אל תסבירי למישהו למה הוא טיפש. עדיף לתת לו לשלם על זה את מלוא המחיר. ואם גבר דורש עצמאות, תוודאי שהוא באמת ישרוד כשיקבל אותה.
