בעלי בן 45, שכח את יום ההולדת שלי בתאריך 27.2, ובאותו יום נסע לדוג עם החברים שלו. בזמן שהוא לא היה בבית, הכנתי הפתעה כזאת שמעתה הוא בטוח לא ישכח את התאריך הזה לעולם…
בעלי שכח את יום ההולדת שלי ונסע לדוג ביום הזה בדיוק עם החברים. בזמן שהוא היה מבלה ליד הכינרת, אני תכננתי מהלך בלתי נשכח, כזה שישאיר לו חותם ולא, הוא כבר לא ישכח את יום ההולדת שלי.
במשך חמישים שנות חייו התפתח אצלו כישרון מוזר הוא תמיד זכר מתי להחליף שמן באוטו, מתי בדיוק החבר’ה קובעים דיג, ואפילו מתי הדגים מתחילים לנשוך אבל תאריכים משפחתיים פשוט נעלמו לו מהראש.
בדרך כלל אני מעדכנת ומרמזת מראש פתק על המראה, שאלה ישירה, רמז דק. אבל בגיל 45 רציתי לחגוג אחרת. בלי שתצא לי הנשמה להתריע, בלי להרגיש שאני מתחננת להתייחסות. חשבתי בתמימות, ש-25 שנות נישואים ילמדו משהו…
בבוקר שישי ראובן התרוצץ בבית, אוסף חכות וממלא את התרמיל.
“שילי, את ראית את הטרמוס שלי? החבר’ה כבר מחכים נוסעים לכנרת, עכשיו הכי טוב! אחזור בראשון, כנראה לא אהיה זמין.”
הוא נתן לי נשיקה זריזה בלחי אפילו בלי להסתכל.
“אל תשתעממי… תקני לך איזה עוגה טעימה.”
הדלת נטרקה. התקרבתי ללוח השנה. התאריך מוקף בעט אדום יום ההולדת שלי. הוא לא רק שכח הוא ממש בחר לנסוע לדוג דווקא ביום הזה.
הייתי בהלם. אחר כך היה קור בתוך הלב. מהר מאוד ידעתי מה אני הולך לעשות כדי ללמד את ראובן לקח שאשתו חשובה לא פחות מהחכה והחבר’ה. התחלתי להוציא את התכנית לפועל, וכשהוא שב הביתה חיכתה לו הפתעה אחת רצינית. עכשיו, אני בטוח הוא כבר לא יפספס יותר.
אספר מה עשיתי בתגובה אחת למטה.
לראובן הייתה “קופה קדושה” כסף ששמר בסודי סודות למנוע חדש לסירה. המזומן היה בכספת. קוד? ברור שאני יודע, הזיכרון ה”מושלם” שלו תמיד היה נתקל בתקלות.
הסכום היה גדול כמעט שלוש מאות אלף שקל. פתחתי את הכספת, ולא היססתי.
הסופ”ש עבר כמו שלא הרשיתי לעצמי בחיים. הזמנתי קייטרינג, הבאתי את כל החברות, הבית התמלא בפרחים. מוזיקה, שמחה, קאווה וששון. למחרת ארוחת ערב במסעדה עם נוף לתל אביב. אחר כך יום מפנק בספא.
ובסיום סיכה יוקרתית שמזמן חלמתי עליה, ותמיד ויתרתי על הכיף האישי בשביל ה”תוכניות המשותפות”.
ראשון בערב ראובן נכנס, מרוצה, עם דלי דגים.
“נו, תראי איזה שלל! היה מעולה!”
נעמד בסלון והשתתק בקבוקים ריקים, סלסלות פרחים, שקיות מחנויות יוקרה על הספה.
“מה הולך פה? היו פה אנשים?”
“היו,” עניתי ברוגע “היה לי יום הולדת. ארבעים וחמש. זוכר?”
השתרר שקט. הוא נשף באוויר.
“לעזאזל… שילי, באמת שכחתי. הראש שלי במקום אחר, תביני”
“אני מבינה,” חתכתי אותו. “אז החלטתי לפנק את עצמי לבד. גם את המתנה בחרתי בלי עזרה.”
עיניו נדדו לכיוון חדר העבודה. דלת הכספת פתוחה. הוא החוויר ורץ לשם. דקה אחר כך חזר עם מבט מבוהל.
“איפה הכסף? הכל נעלם. איפה מה שחסכתי?”
“הוא כאן,” הצבעתי על החדר.
“הכל בזבזת? זה היה המנוע! שנתיים חסכתי!”
“ואני סבלתי עשרים וחמש שנה,” עניתי בשקט אבל בביטחון. “שכחת את יום ההולדת שלי. עכשיו תזכור אותו תמיד.”
הוא התיישב ודמם, הביט פעם על דלי הדגים, פעם על הכספת הריקה ופעם עליי. היה קשה לריב, כי טכנית הכסף משותף.
הוא ניקה את הדגים בשקט.
עברו חצי שנה. הוא שוב חוסך למנוע. אבל הפעם, בכל חודש, הטלפון שלו מזכיר לו חודש לפני, שבוע לפני, ויום לפני כל תאריך חשוב. לפעמים לומדים בדרך הכי יקרה מכולן אבל הלקח הזה נחרת עמוק.
