זוג מאוהב פסע לאט בין גבעולי חיטה הגבוהים בשולי מושב בגליל. הם החזיקו ידיים, מדי פעם מחליפים מבט מלא חמימות שאפשר למצוא רק אצל אנשים שבאמת מאוהבים. בתוך השקט, הם לא שמו לב כשנתקלו במשהו חריג בין השיחים.
פתאום, תמר זעקה בבהלה ונסוגה לאחור. דניאל, בלב הולם, עשה צעד קדימה כאילו להגן עליה, למרות שבפועל לא היה איום גלוי.
בתוך קן הסבים שבקצה השדה שכבה סוסה.
למען האמת, קשה היה לקרוא לה סוסה היא נראתה כשלד עטוף בעור יבש.
העור שלה היה מתוח וחשף כל צלע ואת קווי עמוד השדרה. נדמה היה שרק עוד רגע, העצמות יבקעו החוצה. חלקי גוף מכוסים בגלדים כהים נמשכו זבובים עקשניים.
מראה הסוסה עורר בצמד צמרמורת של גועל וחמלה.
“עניה שכמותך,” לחשה תמר בקול רועד.
מרוב ההלם, נדמה היה שהגליל כולו נדם. ואז, גופה של הסוסה רטט קלות.
בבת אחת השניים נרתעו בפחד וזעקה חדה קרעה את הדממה.
הזוג נמלט במהירות עד שהגיע לשביל עפר ונעצר, מתנשף.
רק אחרי שנרגעו קצת, יכלו לחשוב.
“סוסה חיה” לחש דניאל.
“חיה, אבל נראית כמתה,” הוסיף בעגמומיות.
“אבל היא זזה!”
הם החליטו לבדוק שוב. “אולי מישהו פוגע בה?” רטטה תמר, ושיגרה את דניאל לשוב ולראות.
דניאל חזר, עבר בזהירות דרך השדה וגילה הסוסה באמת חיה.
כשקרב, הרימה הסוסה את ראשה, השמיעה נחירה קלה. היה לה קשה לזוז, אך בית החזה עוד התרומם ונפל בנשימה איטית. עיניה היו חצי פתוחות, מכוסות בקרום אדמדם. שפתה התחתונה השתפלה ברפיון.
לא היה סימן לחבלה פיזית טרייה או שאר יצורים סביב.
דניאל שב לתמר וסיפר.
“אין טעם לחשוב איך הגיעה לכאן,” ניסתה תמר לקצר ולשאול, “מה עושים? היא עוד רגע מתה. מי בכלל מבין אצלנו בסוסים?”
דניאל נזכר כי במשק הסוסים של משפחת שלו במושב הסמוך גידלו כמה סוסים לרכיבה.
הם התקשרו במהירות, התקשקשו בהסבר נסער, אך אנשי המשק הבטיחו להגיע מהר ככל שיוכלו.
לא עבר זמן רב, ורכב שטח גדול וטריילר לסוסים נעצר בשוליים ליד הזוג.
בעלי המשק, רותם ונעמה, נדהמו כשראו את מראה הסוסה מקרוב.
לא היה סיכוי שהיא תעמוד לבד ותיכנס לטריילר. רק התקווה שתשרוד עד שמגיעים אל הווטרינר.
ארבעה אנשים בקושי הצליחו להניף אותה על שמיכה עבה.
הסוסה פערה עיניים בפחד וניסתה להניע רגל אך כוחותיה כלו.
התכנון הצליח, והצוות הניח את הסוסה בזהירות בטריילר, שיצא לדרך אל המשק.
בהגעתם, חיכו כבר צוות העובדים והווטרינר, שהוזעק בדרך.
הווטרינר בדק מיד את הסוסה, נטל בדיקות ונתן עירוי לשיפור מצבה.
למקום הוזמנה גם ניידת משטרה, להציף את החשד להתעללות בבעל חיים. אנשי החוק שמעו את המתנדבים והווטרינר, אך ציינו בכאב שסביר להניח שזהות הבעלים הקודמים לא תאותר ולא יוטל עונש.
בימים הראשונים, מצבה של הסוסה היה רעוע והווטרינר לא יכול היה להבטיח הישרדותה. בכל זאת, נעשו מאמצים כבירים: העירויים סופקו, גופה נוקה מהגלדים, והיא זכתה במנת חום ואכפתיות.
הבעיה העיקרית היא כמעט ולא אכלה ושתתה במאמץ. נמצא כי סבלה מקרדית עור קשה, שהובילה לדלקות קשות ועור מדמם. נוסף על כך, זוהתה עיוות חמור בעינה ושחיקת שיניה עד שכמעט לא יכלה לאכול.
המשק הפך לתקופה לבית חולים שדה ממש. הווטרינר סעד אותה כל יום, תמר ונעמה האכילו אותה בעדינות מהבקבוק. בידיים החזיקו בראשה כשהגישה לפיה חופן חציר.
תחילה, לא היתה לה אנרגיה רק שכבה בהשלמה, עיניה עמומות. אבל מסביב היו לה אנשים שהאמינו בה וסירבו לנטוש אותה.
צוות המשק הגיע גם בלילות, בדק נשימתה, כיוונן עירויים ועודד אותה בקול. לאט, התחזקה. בחלוף שבועות היא החלה להזיז מעט את פלג גופה, הרימה ראש לשעות בודדות, אפילו הניעה אוזן כשקראו לה בשם החדש גילי.
ובכל זאת, גילי לא יכלה לקום. פחד גדול עיני הסוסה; הרי רגליה בגדו בה כל כך זמן, ולא נשמעו לה.
הווטרינר הסביר שהשרירים התנוונו יש להתחיל בשיקום איטי ומפרך, לחזק את פלג הגוף. שמונה אנשים נדרשו לתמוך בה בעזרת מנשא מבד עבה חדשני שבנו לה.
בערבים התגייסו שכנים, חברות ומשפחות, וסייעו להעמידה ולטייל עמה במתחם.
לאט-לאט חזרה לגילי שליטה ברגליים. היא התעייפה והם התעייפו, אבל כולם נשארו סבלניים.
אחרי חודשים גילי עמדה ללא תמיכה. אחר כך החלה ללכת צעד ראשון, ואז עוד אחד.
בבוקר אחד הווטרינר בישר שאפשר לנתח את עינה. חמלה לא הסוסה לעבור את זה רוב עינה היתה ממילא עיוורת, רק חרדה מגע עבדה.
הניתוח עבר בהצלחה. כשהתאוששה, סימנה מייד שהיא רואה; הציצה במבט מופתע על תמר, על המשק, על העולם.
לאחר כמה שבועות של שיקום נוסף גילי הצטרפה לסוסים האחרים. במהרה התחברה עם מנהיגת העדר, וגם סייח צעיר שאימץ אותה כחברה.
עור ההולך ומתמלא, פרוותה הבריקה, רק קטעי עור קטנים ושארית הזהירות בתזוזותיה העידו על כל שעברה.
בעל המשק לא מיהר לאלפנה, אולם גילי הפתיעה ברגעים שרעה ליד הגדר, צפתה בסקרנות בסוסים אחרים נרכבים, וקצת קינאה. ביום אביב אחד הלביש דניאל עליה אוכף, וקול קריאת שמחה נשמע מהמכלאה.
הצעדים הראשונים תחת רוכב היו איטיים, אך מלאי אושר גילי מאד שמחה.
אחרי כל קושי, כאב וחוסר אונים, גילתה גילי שיש סיבה להיאבק בזכות אנשים טובים ואהבה, היא קיבלה חיים חדשים.
הסיפור של גילי מלמד אותנו שגם כאשר הכול נראה אבוד, ואנו מרגישים נטושים או נטולות כוח, כוחן של חמלה, עקביות ואהבה לעזור לכל חי מסוגל לחולל ניסים של ממש. אל נתייאש גם מול הקושי הגדול ביותר לעולם לא מאוחר להתחיל לחיות מחדש.
