מעולה שהצעת חשבונות נפרדים. אז אני פשוט שומרת אצלי את כל שלי.
כשהבעל שלי הסיט את הצלחת בארוחת ערב עם פרצוף כזה, כאילו הגשתי לו לא שניצל אלא מכתב מהעירייה על חוב ארנונה, הבנתי: תיכף תבוא נאום חייו. דניאל סידר את המפית, כחכח בגרון, והביט לאוויר כנראה ראה כבר את ההייטק מחכה לו מעבר לפינה ואז הכריז: “נועה, עשיתי חשבון. התקציב שלנו קורס בגלל חוסר ידע פיננסי שלך. עוברים לחשבונות נפרדים. מהיום בבוקר.”
הרומנטיקה מתה עוד לפני שהספיקה להתרומם, אבל הריח של שטות נעשה חד כמו ריח של בורקס שרוף. הנחתי את המזלג לאט.
“וואו, דני, רעיון מעולה עם חשבונות נפרדים,” אמרתי וחייכתי את החיוך הזה, כמו נחש שמנפנף שלום לארנב תמים. “אז אני פשוט שומרת אצלי את כל הכסף שלי.”
דניאל מצמץ. במוח שלו, שנראה כמו שולחן שש בש בבית הורים המחשבות מתנגשות שם פעם בשבוע זה לא הצליח להסתדר. הוא ציפה לבכי, אולי לריב, אולי אפילו לצלחת מתעופפת, אבל לא להסכמה שלווה.
“אחלה, כל הכבוד,” הנהן בפטרונות, כבר מתכנן בראש מה יעשה עם הכסף ש”יחסוך” עליי. “אני אתחיל לחסוך לסטטוס, גבר צריך סטטוס, נועה. ואת… טוב, לגרביים שלך ישאר לך.”
דניאל, בעלי הגאה, הצליח לראות את עצמו ככוכב עסקים עולמי, תוך שהוא מנהל צוות קטן באיזו חברת דלתות בדרום תל אביב. הסטטוס שלו בדרך כלל הסתכם בלרכוש גאדג’טים שאותם הוא מנצל אולי בעשרה אחוז, ולהגיב בפייסבוק על פוסטים של מנטורים לעסקים קטנים.
“סגור דיל,” הנהנתי. “ואתה את השניצל גומר? או שהוא כבר לא בתקציב שלך?”
הוא גמר. בחינם. לאחרונה.
השבוע הראשון של “המשטר הכלכלי החדש” התנהל בגאווה מופגנת. דניאל הסתובב בבית כמו טווס, מתעלם משאלותיי למוצרים שנגמרו, וקנה לעצמו יומן “פרימיום” מעור מלאכותי והתחיל לתעד שם הוצאות.
ביום רביעי סחב הביתה שקית עם שתי פחיות בירה ופיתה שכנראה עשתה עלייה מדרום אמריקה בשנות התשעים. אני באותו זמן סידרתי משלוח מהסופר, עם דגים על האש, אבוקדו, גבינות, ויין ישראלי איכותי.
דניאל נכנס למטבח, נשען על הדלת כמו לוחם עייף “וואלה, חיה טוב, אה?” מחווה לסלמון. “זה למה אין לנו חיסכון. פזרנות.”
“זה לא ‘אין לנו’, דני. זה ‘אין לי’. הרי אתה כבר חוסך לסטטוס, לא? אמרת שיש לך תקציב משלך. אגב, את המדף במקרר תפסתי. שלך זה התחתון, בארגז הירקות. מתאים בדיוק לטמפ’ של… ההשקעות שלך.”
הוא גיחך, שלף את הפיתה מהשקית והתחיל לחמם אותה בסיר שלי.
“גז,” זרקתי מאחורי הגב.
“מה?”
“גז, מים, בלאי של הסיר וסבון לשטיפה. הרי הכל מתחלקים, לא?”
“יאללה, נועה, תרגיעי!” סינן, כאילו מינימום יושב ראש ועד הבית. “לא מתאים לך קטנוניות כזו.”
“קטנוניות? לא, דני. זה פשוט כלכלה חופשית.”
הוא ניסה לצחוק, אבל הפיתה דבקה לו לחיך והמבט שלו נראה כמו של כלב פודל שלקח ביס מלימון. “את כועסת כי סגרתי לך את הגישה לכרטיס?” ניסה לנחש. “נשים תמיד מתחרפנות כשלא שולטות בכסף.”
בשבת באה לביקור אתי, חמותי. אישה נדירה. היא אוהבת אותי בדיוק כמו שהיא מזלזלת בבחירות של הבן שלה. פעם הייתה חשבת ראשית במפעל גדול, והמספרים היו לה קרובים ללב יותר מכל רומנטיקה.
שותות הפוך עם עוגת גבינה. דניאל ממול, פיצח בייגלה (שלו במבצע מהסופר), מביט במבט של עולה חדש במשרד הפנים.
“אמא, נועה אפילו מנעול שמה לנייר הטואלט שלה!” ניסה לרקום ברית אימהות. “לי נשאר נייר של תחנת דלק, לה יש במגירה עם ריח אפרסק! זו אפליה!”
אתי הניחה את הספל שלה בעדינות.
“דניאלי, מתוק,” התחילה בקול מתוק. “כשבחרת בחלוקה למדת ממה אתה מחלק? מהחלק שעליו שמים את הנייר?”
“אמא! אני עושה סדר בתקציב! אני רוצה לקנות אוטו!”
“אוטו?” הגבות שלה התרוממו כל כך עד שכמעט נחתו על הפוני. “על השקל וחצי שאתה מסתיר לאשתך? מתוק, אתה חוסך על נייר טואלט כדי לקנות גרוטאה ולהרגיש מלך הכביש?”
“זו השקעה!” נרעם דניאל.
“השקעה זו נועה שמאפשרת לך להמשיך לחיות פה, בונבון,” סיכמה אתי. “דרך אגב, נועה, עוגה מושלמת.”
הוא ניסה לקחת חתיכת עוגה. היד שלי, עם סכין המריחה, נעמדה מולו בעדינות אך החלטיות.
“חמשים שקל, דני. או שתמשיך עם הבייגלה.”
“ברצינות? מהבעל? מול אמא שלי?”
“שוק חופשי, חמודי. מזלג עוד חמישה שקלים.”
הוא נבהל, האדים, לקח את הבייגלה שלו ויצא לחדר.
“אימפולסיבי, מה לעשות,” נאנחה אתי. “בדיוק כמו אבא שלך רק ידע לחסוך לארנק ולא למה שיש בו ערך. תחזיקי מעמד, נועה. עכשיו תתחיל התקופה שהוא עסוק ב’אני פגוע ומה זה משנה’.”
שבועיים אחרי, כבר נכנסנו ל’פול גז בניוטרל’. דניאל הוריד קילוגרמים, נהיה עייף ואפרורי, אבל האגו שלו לא נתן לו להתקפל. הסתובב עם חולצות שבורות (כביסה וסבון שלי; סבון כלים שהוא קנה הוא נרתע ממנו), הרח ניחוח דאודורנט ב-9.90 מהשוק, והביט בי במבט של כלב עזוב שמתעקש שהוא בכלל זאב ים.
הסוף הגיע ביום שישי. חזרתי מהעבודה עם בונוס נאה מהבוס. על השולחן חיכה לי זר פרחים עייף של חרציות ובקבוק יין תעשייתי.
דניאל יושב, מחייך כאילו עלה על פטנט חדש. “נועה, בואי תישבי. החלטתי שנרכך קצת. אני מוכן להכניס לתקציב המשותף… פאוזה דרמטית חמש מאות שקל בחודש. לאוכל.”
הבטתי בו. בפרחים, שנראו כמו סדרת טבע בנטפליקס. ביין, שרק מלהביט עליו נזכר לי צרבת מהטיול הרגלי בתיכון.
“חמש מאות?” הרמתי גבה. “פינוק של ממש, דני. אבל יש לי הפתעה קטנה.” שלפתי מהתיק קלסר עם גיליון אקסל מפורט.
“מה זה?” הוא חשד.
“חשבונית, חמוד. דמי שכירות לחדר בתל אביב (כולל הסלון והמטבח) 2,500 ש”ח. חשמל, מים וגז (אתה אוהב מקלחות של חצי שעה) 500 ש”ח. ניקיון (מי שוטפת? נכון, אני) 300 ש”ח. סה”כ: 3,300 ש”ח לחודש. על השבועיים האלו 1,650 ש”ח. תכפיל, תוסיף בלאי למכשירים.”
דניאל החוויר.
“את… את גובה ממני כסף על זה שאני גר בדירה של אשתי?!”
“דירה של אישה שעם בעלה יש לה חשבונות נפרדים,” תיקנתי אותו, ברוגע. “הרי אמרת הכל שלי שלי. הדירה שלי. אתה שוכר. ואם אין חוזה, אז אפשר לפנות תוך 24 שעות.”
“זו חומרנות! זה נמוך! אני גבר!” הוא התרומם בכעס, הפיל כיסא.
“אתה גבר שניסה לחסוך על אשתו, אבל שכח שכל זה על חשבונה,” אמרתי בשקט, כל מילה נפלה כמו לבנה. “רוצה להיות פרטנר? תהיה. תשלם. או תחפש איפה סטטוס עולה פחות.”
הוא ניסה לענות, פתח פה, סגר, נפנף בידיים.
“את עוד תצטערי! אני הולך! אמצא מישהי שתעריך אותי ולא את הגודל של הבית!”
“בהצלחה, דני. ואל תשכח לקחת את הפיתה שלך מהפריזר. זה שלך, אני לא נוגעת בנכס של אחרים.”
רץ בין החדרים, תקע בגדים בשקית. “חומרנית! הרסת את האהבה! אני יוצא אל הלילה, לקור…”
“תתקשר לאמא שלך שתסדר מיטה,” יעצתי, מוזגת לעצמי עוד כוס יין איכותי. “ותיקח מונית ‘רגילה’, תשמור על סטטוס.”
הוא טרק את הדלת עד שחשבתי שהשעון יתפרק, אבל הדבר היחיד שהתעורר הייתה השכנה למטה.
הדירה ספגה שקט מתוק כמו עוגת דבש בערב ראש השנה. התיישבתי בכורסה, הסתכלתי על העיר בלילה והרגשתי קלילה ומאושרת.
הטלפון צלצל. אתי שלחה הודעה:
“הגיע. רעב, ממורמר, דורש צדק. הסברתי לו שצדק יקר, ואין לו תקציב. חייבתי אותו על ארוחת ערב ולילה. שיתחיל להתרגל לשוק. את בסדר?”
חייכתי, שלחתי לה חזרה:
“מחזיקה מעמד, אמא. מתכננת לקנות וילונות חדשים. מהחיסכון.”
אין טעם להסביר לאדם שהוא עושה שטות הרבה יותר חינוכי שיבין את זה לבד, עם חשבונית על המחיר. כשטוענים לאוטונומיה, עדיף לדעת לשחות לבד. או לפחות שיהיה מספיק כסף לכרטיס אוטובוס.
