זוג צעיר הלך לאט לאורך גבעות השפלה, בין קנים ועשב גבוה, כשידיהם שלובות זו בזו. מדי פעם הבטנו זה בזו, בעיניים עמוקות, ידענו שלאהבה כזו אין גבולות או זמן. לא שמנו לב כמה התקדמנו, עד שלפתע ראינו דבר מוזר מאוד.
נעם, חברתי, פתאום נרתעה אחורה, וקולה נפלט בזעקה חדה. אני מיד נעמדתי מולה, מחזיק את ידה, מוכן להגן עליה, אף על פי שלא היה שום איום ישיר.
בתוך סבך העשב, ממול, שכבה סוסה.
אבל היה זה משהו שכבר בקושי ניתן להגדירו כסוסה. מה ששכב לפנינו הזכיר שלד עטוף בעור. כל גופה העצם בלטו, עור דק כאילו התייבש לגמרי, מתוח על הצלעות ונדמה שמיד יתפוצץ. על עורה הופיעו גלדים קשה, וסביבם זמזמו זבובים עקשניים.
מראה הסוסה היה כל כך נורא, עד שתחושת סלידה הציפה אותנו.
“מסכנה” לחשה נעם, מבטה רך אך נרעשת.
הקול שלה הדהד ברכות בטבע, שגווע לשקט נדיר, כאילו חייב לעצור לרגע.
אז, בקושי, גופה של הסוסה רעד.
שנינו חווינו גל צמרמורת. הרגשנו איך כל שערה עומדת.
בבת אחת צרחנו בבהלה וברחנו לאורך השביל אל דרך העפר. עמדנו מתנשפים, מנסים להירגע.
ברור היה, שאיש לא רדף אחרינו.
לאט-לאט, כשנרגעה הלבנה, החלפנו מחשבות.
“זו חיה חיה”, נעם לחשה המומה.
“כן. חיה אבל נראית כמו מתה”, עניתי בקול כבד.
“ולמרות הכל היא זזה.”
האם זה אפשרי? אולי לא היא זזה, אולי משהו אוכל אותה מבפנים? נעם נרתעה מהמחשבה וצמרמורת עברה בגבה.
היא ביקשה ממני לבדוק שוב. נשארה על הדרך ואני צעדתי חזרה אל בין הקנים. לא התחשק לה לחזות באסון.
כשחזרתי אל הפגר המיוסר, ראיתי שאין שם חיה נוספת רק הסוסה, שעדיין נשמה, בקושי.
כשניגשתי עד אליה, פנתה בראשה אלי ונחרה חרישית.
ברור היה שכל תנועה קשה לה מאוד, הצלעות התנדנדו באיטיות בנשימתה הכבדה. עיניה רק בקושי נפקחו שכבת קרום אדמדם כיסתה את האישונים. שפתה התחתונה השתלשלה, רגליה לא זזו, רק אוזניה לפעמים רעדו קלות, אולי מהמשב.
הסוסה פשוט גססה, נלחמת על חייה.
סקרתי מסביב, מנסה להבין איך הגיעה למקום הזה, ללא אף שביל מסביב, כמו שנפלה כאן לפני זמן רב.
חזרתי אל נעם וסיפרתי לה כל מה שראיתי.
“מה זה משנה איך היא הגיעה? מה נעשה עכשיו?” שאלה. “היא עוד רגע תמות כאן אני אפילו לא יודעת מי בכלל מבין בסוסים”
פתאום נזכרתי שבמושב השכן, גבעון, יש חווה עם כמה סוסים. מקומיים באים לשם לרכיבה.
הצלחנו לאתר את בעלי החווה בקיבוץ השכן. שיחת טלפון חפוזה, תוך הסבר נרגש ולא מסודר, והם הבטיחו להגיע בהקדם.
לא עבר הרבה זמן, וענן אבק התרומם מהדרך: רכב מסחרי עם עגלת סוסים התקרב במהירות.
נפנפנו בידיים, מסמנים להם.
כשהתקרבו וראו את הסוסה, בני הזוג גבר ואישה נחרדו.
לא ניתן היה להעלות על הדעת שהסוסה תוכל לקום או לעלות בכוחות עצמה. רק תקווה קלושה נותרה שתשרוד עד לבית החולים הווטרינרי.
ארבעה אנשים בקושי הצליחו להרים אותה, אז מיהרתי לקרוא ליתר השכנים מהשכונה.
קבוצת גברים התקבצה, תפסנו את הסוסה המותשת באמצעות יריעת בד עבה, כל אחד אחז בקצה. יחד, בזהירות, הרמנו בעדינות.
הבעתה הגדולה בעיניה העבירה בנו צמרמורת, והפרסות שלה רעדו חלושות.
לא היה קל לראות את העיניים הגדולות, מלאות פחד, והגוף שכנראה לא יוכל לשוב לעמוד.
במאמץ גדול הכנסנו אותה לעגלת הסוסים, הדלת נסגרה, והגלגלים החלו לנוע אל עבר עתיד חדש.
בחווה כבר חיכו הווטרינר והעוזרים. אחרי שהוצאנו אותה בעדינות, הרופא ערך בדיקה מהירה, נטל בדיקות דם, והחל בטיפול מידי.
בינתיים הגיעו שוטרים מהמשטרה המקומית. נסחו תלונה על התעללות בבעלי חיים, רשמו עדויות מהעדים, אך הדגישו כי לא סביר שימצאו את בעליה הקודמים של הסוסה.
הווטרינר הזריק מספר תרופות, ניקה את הפצעים, חיבר עירוי.
העבירו את הסוסה לדיר מרווח ונקי. אבל למרות הטיפול, היה ספק אם תשרוד. המצב הגופני קשה כמעט ואינה אוכלת או שותה.
התגלה שהיא סובלת מהדבקה קשה בעור קרדית טפילית גרמה לדלקות, שלפוחיות הופיעו והתפוצצו, נוצרו גלדים כואבים, ליוו בגרד נוראי, והיא פצעה את עצמה. המחלה חיסלה כל רצון לאכול ולשתות, וייבשה אותה לתוך שלד מהלך.
וזה לא נגמר: עיניה היו נפוחות מדלקת (העפעף השלישי). חשד גדול לגידול. אפשרות לנתח רק בהמשך, כשהתחזק.
גם השיניים דרשו טיפול דחוף.
הדיר הרגיל הפך לבית רפואה. הווטרינר הופיע מדי יום, לא ויתר. לאחר כשבועות של טיפול החלו תוצאות להיראות: הקרדית חוסלה, גלדי העור נשרו, בעיות השיניים טופלו, והסוסה החלה סוף סוף לאכול לבד.
בימים הראשונים, היו מחברים לה תמיסות דרך אינפוזיה ומשקים אותה בבקבוק, ממש כסייחה קטנה. עם הזמן, צברה כוחות והחלה לאכול מעט. ראשה הוחזק בידי אדם כדי להקל עליה.
היא עדיין לא ידעה איפה היא בתחילה נראתה כמי שוויתרה לגמרי, מחכה לסוף. אבל הצוות לא אפשר לה להיכנע.
בעליה החדשים היו אצלה גם בלילות בדקו נשימה, סידרו את העירוי. בהדרגה, החלה לזהות קולות מוכרים, נגעה באפה בידיים אוהבות, לעיתים רעדה מעט כששמעה את הווטרינר ממלמל.
ראייתה כמעט ונפגעה נאלצה להתמצא בריחות, בצלילים, ובעיקר במגע החיבה.
מהר מאוד הצליחה להסתובב לבד, לעיתים התיישבה בקושי, החזיקה את גופה זקוף לשעות אחדות.
אבל נותרה בעיה אחת גדולה: היא לא הצליחה לקום על רגליה.
זה הפחיד אותה; התרגלה כ”כ לשכב, וכל ניסיון להניף רגליים נכשל. שרירי רגליה התנוונו, והווטרינר הסביר שיידרשו אימונים ארוכים כדי שתקום שוב.
נבנה עבורה מתקן מיוחד מיריעה ורתמות שתלו אותה אנכית בדירה, ובחוץ, לתרגולים, נדרש צוות של שמונה אנשים.
הסיפור שלה נגע בלב השכנים והחברים; כל ערב התקבצו לעזור. ידיים רבות הרימו, תרגלו, חיזקו את שריריה בכל יום.
בהתחלה הרגליים זזו רק בעזרת בני אדם, אך אט אט התחזקה והחלה להזיזן עצמאית, בתנועות מגושמות אבל מלאות תקווה.
העייפות פגעה גם בה וגם באנשי החווה, אבל איש לא חשב לוותר.
לאחר שבועות, הצליחה לעמוד לבדה. אחר כך לצעוד בזהירות.
איש לא לחץ כל יום עוד כמה צעדים, בין השבילים של הכרמים. היא הריחה בשקיקה את ריח העשב הירוק, וחלמה שוב לרוץ חופשייה.
כשחוזקה, הווטרינר הודיע שהגיעה העת לנתח את העין הגידול כיסה חלק גדול משדה הראיה, והסיר אותו בניתוח. אחרי שהתאוששה, החלה לראות שוב, הצללים הפכו למראות ברורים.
מעכשיו נטפה לה טיפות בטיפול עיניים מסודר, ועדיין הייתה שלווה וסבלנית.
הסוסה הרשימה ביכולתה ללמוד, הייתה עדינה ומבינה. בעלי החווה קיבלו אותה כבת משפחה של ממש.
כשהבריאה, בילו אותה לדיר רחב ידיים עם עוד שתי סוסות. היא התחברה אליהן מהר, ידעה לרסן זכר צעיר ואף לשחק ליד אמו בעשב.
חלפו חודשים, והיא כבר לא נראתה כמו אותה שלד עטוף עור שמצאנו בשדה. פרווה מבריקה כיסתה את גופה, רק צלקות פה ושם הזכירו את הימים הקשים.
הבעלים בוששו להתחיל להרגיל אותה לרכיבה. יום אחד נעמדה, נחרה וסימנה ברגליה כל אימת שראתה את האוכף.
בכל פעם שראתה אחרים רוכבים, הביטה בהם בעיניים כלות.
ביום שמש חם אחד, הוצאתי אותה מהדיר, שמתי לה רתמה והיא צהלה בקריאת שמחה.
המשקל שלי היה עדיין מעט כבד עבורה, אבל היא לא התלוננה.
יצאנו לשדה, רכבנו מעגל קצר.
מעולם לא נראתה כל כך מאושרת.
על אף כל הכאב והפחדים, חייה התמלאו שוב בתקווה ידעה שהיא לעולם לא תינטש שוב. לא משנה מה עוד יבוא.
