בעלי, בן 45, שכח את יום ההולדת שלי שחל ב-27.02, ואותו יום בדיוק טס לדייג עם החברה שלו: בזמן שהוא לא היה, הכנתי הפתעה שבפעם הבאה הוא לא ישכח את התאריך גם אם ישלמו לו
הוא שכח מהיום הגדול שלי, ועוד נסע אותו בוקר לדייג. לכשחזר חיכה לו בבית סידור שהוא לא ישכח בחיים.
עד גיל חמישים בעלי פיתח כישרון מיוחד: הוא יודע להתעורר לבד כדי להחליף שמן באוטו, לא שוכח מתי נפגשים החברים לדייג, ומכיר בעל-פה את כל עונות החרטום. אבל תאריכים של המשפחה? זה לא נכנס למערכת.
בדרך כלל אני מצילה אותו מראש. רומזת, משאירה פתק, לפעמים זורקת שאלה ישירה כמו טיל. אבל את גיל 45 רציתי לעבור אחרת. בלי תזכורות, בלי קיטורים. תמים מצידי להאמין ש-25 שנות נישואין אמורות ללמד משהו.
בוקר שישי, עידו רץ בבית, אורז חכות ותרמיל.
נועה, איפה שמתי את התרמוס? החברה מחכים לי. זורק אותך לשלום יוצאים עכשיו לכנרת, זה בדיוק הזמן של הדגים. חוזר בראשון, בקושי יהיה קליטה!
נשיקה אקראית בלחי בלי להסתכל בכלל.
אל תשתעממי, תקני לך משהו טעים.
הדלת נסגרה. אני פותחת את היומני היום מסומן באדום. היומולדת שלי. לא סתם שכח. הוא בחר דוקא בתאריך הזה לצאת למסע שלו.
קודם כאב לי. אחר כך נהיה לי קר מבפנים ואפילו שקט. פתאום עלה לי רעיון איך ללמד אותו לקח. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב יותר מהאישה שלך? ככה החלטתי ובצעתי ותאמינו לי, מאז הוא לומד טוב יותר את היומנים.
אז מה עשיתי? תיכף אספר.
לעידו הייתה קופה קטנה סכום ששמר לסירה חדשה. הכסף היה בנעול בכספת. הקוד? יש כי גם לזיכרון המושלם שלו יש חורים.
היה שם סכום לא רע, בערך שלוש מאות אלף שקל. פתחתי את הכספת והחלטתי.
העברתי סוף שבוע שלא העזתי אף פעם. הזמנתי קייטרינג, הבאתי את כל החברות, מילאתי את הבית בפרחים. מוזיקה, שמפניה, ואפילו הפעלה. ביום השני ארוחת ערב מושקעת במסעדה על הגג עם נוף לתל אביב. יום שאחריו יום כיף בספא.
ולקינוח? סיכה מדהימה שחשבתי עליה שנים, אבל תמיד דחיתי למען ה”תכניות המשותפות”.
בראשון בערב הדלת נפתחת. עידו חוזר מרוצה עם דלי דגים ביד.
נו, תראי איזה שלל הבאתי! היה נדיר!
הוא נכנס לסלון, עוצר. על השולחן בקבוקי שמפניה ריקים, פינות הבית still מלאות בסלי פרחים, ועל הספה שקיות מהחנויות הכי יוקרתיות.
מה אני מפספס? היו כאן אורחים?
היו, עניתי בנחת. היה לי יום הולדת. ארבעים וחמש. זוכר בכלל?
הוא קופא, נושף עמוק.
אוי נועה, באמת שכחתי. הראש שלי כבר לא כמו פעם, את יודעת…
בטח, קטעתי אותו בשלווה. לא נורא. אז דאגתי בעצמי. הכל, כולל המתנה, סידרתי לבד.
מביט בבעתה לכיוון החדר עבודה. דלת הכספת פתוחה. הוא חיוור ומתנפל לשם. חוזר אחרי שנייה עם עיניים חלולות.
איפה הכסף? נעלם! איפה החסכונות שלי?
פה, עשיתי תנועה סביב החדר.
הכל בזבזת? זה היה למנוע! עבדתי עליו שנתיים!
ואני ספגתי עשרים וחמש שנים, עניתי בשקט, אבל הכי ברור. שכחת את היומולדת שלי? עכשיו בטוח תזכור אותו לשארית חייך.
הוא התיישב מול הדלי של הדגים, מציץ מהכספת הריקה אליי. לא היה לו מה להגיד: רשמית הכסף הרי משותף.
הוא ניקה את הדגים בשקט מוחלט.
עברו שישה חודשים. מאז הוא שוב חוסך. אבל הפעם יש לו בטלפון שלושה תזכורות מראש חודש, שבוע ויום לכל תאריך חשוב.
לפעמים שיעורים עולים הרבה כסף, אבל לפחות הפעם אני יודעת שהוא למד.
