היא לא רוצה אותו. אני מסרבת.
הנערה ישבה על המיטה, כרוכת את רגליה, וקרענה באגרסיביות:
הוא לא לי. אני מסרבת לו. לי רק צריך את אור, אבל הוא אמר שהילד שלו לא רצוי. אם הוא לא רוצה את הילד, אז גם אני לא רוצה אותו. עשה איתו מה שתשתוקק לי אין חשק.
יקירי! זה נוהל ברברי לוותר על ילד משלך. אפילו החיות אינן עושות זאת, אמרה מנהלת המחלקה.
לא משנה מה החיות עושות. שחררו אותי מיד, אחרת אראה לכם צעקה המולידה החדשה.
את, ילדה, ברורה, תסלחי לה׳, נשמה מנהלת במחור.
הניסיון שלה היה שהרפואה במקרה הזה חסרת כח. שבוע קודם לכן העבירו אותה ממחלקת הלידה למחלקת התינוקות. נערה שוטפת ובועטת, שסירבה בקפדנות להאכיל את תינוקתה, לא משנה כמה ניסו לשכנעה. היא הסכימה רק לשאוב חלב, אך במקביל לא היה לה שום מקום אחר ללכת.
הרופאה שמטפלת בתינוק, מאיה הצעירה, נלחמה ללא הצלחה מול האישה. היא ניסה להסביר שהדבר מסוכן לתינוק. האישה הצהירה כי אם כך היא תברח. מאיה, מבוהלת, זימנה את המנהלת, והמנהלת בילה שעה שלמה מנסה לשכנע את האם הלא מבינה. האישה טענה שהיא חייבת לבוא אל החבר שלה, שלפי שהיא חשב שהוא ימתין לה, אך הוא יעזוב ללא היא.
המנהלת לא ויתרה; אחרי שנות עבודה רבות ראתה מצבי אם כאלה. היא יכלה להכיל את האישה כמה ימים נוספים, עד שהיא תחשוב ויתחרט. כשקיבלה את הידיעה על שלושה ימים, האישה פרצה בזעם:
אתם משוגעים! אור נמאס לי מהילד הזה, ואתם רק מוסיפים לי בעיות. אם לא אלך איתו לדרום, הוא יקח את קתיה.
היא בכתה וקראת שהחברים סביב אינם מבינים שהילד הזה רק מחכה להוציא את החבר שלו. היא ראתה בו רק כלי לקיום נישואין.
המנהלת נשפה שוב, נתנה לה ויטמין ואלפתה מהדלת. רופאת המשמר, דנה, הלכה בעקבותיה.
במסדרון היא נעצרה ושאלת בקול שקט:
אתם באמת מאמינים שהילד יהיה במצב טוב עם אם כזו?
יקירי, מה נעשה? אחרת יילכו למוסד ילדים, ואז יתפתחו למוסד יתומים. המשפחה של האישה והחבר נראים מכבדים, אולי נוכל לדבר עם ההורים? הם היו דורשים נכדים. האח הצעיר חמוד, אולי נוכל לברר את כתובתם?
האישה ברחה באותו היום. המנהלת חיברה לשיחות עם ההורים, אך המשפחה של החבר לא רצתה אפילו לשמוע.
שבועיים אחרי כן הגיעו לאישה האבא גבר עצוב וכועס. היא הציעה לראות את הילד, אך הוא חזר: אין לי עניין, אני אשלח את האישה לכתוב מכתב סירוב, וכל זה דרך הנהג שלי. המנהלת אמרה שלא תעבור כך היא חייבת לבוא בעצמה, אחרת זה לא חוקי. האיש נרתע, חשש מהמערכת, והבטיח שישלח את האישה.
בפעם הבאה הגיעה אישה קטנה, חורה חסרת צבע, ישבה על קצה הכיסא והחלה לבכות, לחזור על כמה מילים של ייסורים. היא סיפרה שההורים של הילד נסעו לחו”ל, הכסף שלהם רב, והילד נחטף על ידי האישה. היא טענה שהיא תיסע אחרי הילד לחו”ל.
היא אמרה שהיא תצא עם אור, גם אם העולם יתפרק משלה.
המנהלת נחתה על ההצעה לבדוק את התינוק, בתקווה שהסבתא תראה רגש. הסבתא בכתה ובכילה: איזה יופי, הייתי לוקחת אותו. אבל בעלה אסר, והנערה סירבה. האישה הוציאה משתה חדש ובכתה בחוזקה.
המנהלת השמיעה קקאו, שלחה את האחות להעניק לה ויטמין, וקראה לעצמה שהמלאי של מרגיעים ייגמר במהרה. היא פנתה לרופאת ראש המחלקה, שהייתה בעבר רופאת ילדים מצוינת. הוא חייך כשהוא ראה את תינוקו של הילד, קרא לו קובי.
השהייה של קובי נמשכה כמה חודשים. ראשית ניסו לשכנע את האם לבוא, היא באה מספר פעמים, משחקת איתו, אומרת שהיא חוסכת כסף לכרטיס טיסה, חושבת שאולי תגלה את מיקומו של אור. היא נראתה מתרגלת להתקשר.
היא שמחה כל פעם שראתה אותו, והאמא שלו גם באה, משחקה, אבל בכל פעם שעזבה היא בכתה והתנצלה על בתה. המנהלת טענה שהאהבה היא תאווה, לא אהבה.
האם וסבתא רצו, אך לא חתמו שום טופס ולא לקחו את הילד. המנהלת החליטה לשוחח איתם ברצינות, ליידע שהילד חולה קשות. הרופאה מאיה חיפשה כל הזדמנות לאחוז בקובי, אפילו כשהשיער שלו רטוב ולטיני. הוא איבד משקל והיה מתיש, מאיה קראה לו פנקייק במקום קובי, אך הוא חזר לשקול כמו לפני כן והיה הילד האהוב על המחלקה כולה.
יום אחד, האישה גילתה שהחבר שלה נישא לאישה אחרת. היא פנתה בזעם, קראה לכל סביבתה הדבר הזה נועד להפריד אותנו. היא שנאה את הילד, חשבה שאם הוא לא היה קיים, היא הייתה עם אור. היא שלחה מכתב סירוב למנהל, הניחה אותו על השולחן, ונסעה.
המנהל קרא למנהלת, והיא חזרה בחורפה:
זהו, כתבה היא. המנהל ציווה על העברת הילד למוסד.
מאיה בכתה, המנהלת הסירה משקפיים ונגעה בעדינה במטלה של הרופא. כולם ידעו שהסרת המשקפיים משמעה עצבנות.
קובי קפץ במיטה שלו, האחות נכנסה, הוא קרא בצעקה, תפס את היד שלה, ואז עצר פתאום. האחות הרגישה כאילו יש משהו בתוך הלב שלה, והדמעות נגלגלו ללא שליטה. היא למדה שהדמעות באו ברגע שהאם שלחה את המכתב.
הסיפור של תינוקות ננטשים הוא שהרבה פעמים הם מרגישים שהקול שלהם נעלם, שהעולם מתעלם מהם. אבל אפילו במצב של דיכאון והזנחה, יש תמיד קרן אור שמחכה להתגלות.
החיים מלמדים: אף על פי שהעולם לפעמים אינו צודק, האהבה והדאגה יכולים לצמוח במקומות הכי בלתי צפויים. אם נפתוח את הלב ונמשיך לחפש, נוכל למצוא משפחה אמתית גם במקום שבו נראה שאין כל תקווה.
כך קובי, שהחל כילד בודד, מצא משפחה חמה לאמא משוגעת, אלא זוג שחלם על ילד, והבין שלפעמים השינוי מתחיל בצעד קטן של אמון.
הלקח: איננו חייבים לקבל את העוול, אלא נוכל ליצור שינוי, ולהזכיר לעצמנו שתמיד יש תקווה למי שמאמין.
