יומן חיים דוד
אני שוכב במיטה כבר כמה ימים, לא מצליח להתרומם. לא כואב לי שום דבר בעצם, אבל הראש סחרחר, אין כוח, ובינינו גם לא מתחשק לקום.
“למה בעצם לקום?” חשבתי לעצמי. “הרי כל מה שהיה לי לעשות בחיים האלה כבר עשיתי: גידלתי את הילדים, ליוויתי את ההורים בדרכם האחרונה. עכשיו אני כאן, כאילו מחוץ למשחק. השנים עברו כל כך מהר, לא שמתי לב בכלל.”
הבית כבר מזמן זקוק ליד מסדרת, קורי עכביש משתלשלים מהתקרה פה ושם. אני מסתכל מהחלון הגינה שלי כולה גדושה עשבים, לא נשאר כמעט כלום מהסדר שהיה פעם. עלה השחר, עצמתי עיניים ונרדמתי סוף סוף.
בחלום הופיעה בפניי אמא שלי, שאותה לא ראיתי אפילו בחלומות מאז שנפטרה, למעט פעם אחת, מיד אחרי השבעה. היא חייכה אליי, שלחה ידיים כדי לחבק וללטף אותי כמו פעם, רק שעמדה בינינו איזו חומה שלא אפשרה לה להתקרב.
“דודי שלי,” אמרה, “מחר כבר יהיה היום האחרון שלך”
באותו רגע קפצתי מהמיטה, גופי רעד.
“האחרון? זהו? כל כך מוקדם?” צעקתי אל החלל הריק.
דמיינתי בעיני רוחי: אשכב כאן במיטה חסר נשימה, הילדים והמשפחה יבואו, הכל יהיה במבולגן, בגינה לא מזהים מה שתול ומה קוצני, אין מה להאכיל את האורחים.
נבהלתי כל כך, עד שתוך רגע התחלתי להסתובב בין החדרים בלי לדעת בכלל ממה להתחיל: פתחתי ארון, שלפתי קופסת קמח, ערבבתי בצק ל”עוגות מתוקות” כמו שסבתא הייתה עושה. “עד הערב יתפח, אולי אספיק לאפות. אם אחזיק מעמד”
מילאתי מים בבורשט, תפסתי סמרטוט, ניגבתי אבק מכל הפינות וסידרתי כל מה שהתפזר. אחר כך לנקות רצפה, לסיים לסדר.
“נו, הנה,” נשמתי לרווחה, “יש בית מסודר!”
הגיע תור הגינה. התרוצצתי כמו מטורף, לא הרגשתי לא רעב ולא עייפות. בראש היה לי רק משפט אחד: “היום האחרון!”
כשסיימתי לעקור את העשב מהשורה האחרונה בגינה, בקושי עמדתי על הרגליים.
“חייב לשבת. לא, אחר כך, אחר כך אשכב.”
נזכרתי בבצק, רצה חזרה למטבח.
עוד מעט העוגות על השולחן.
“טוב, הילדים יבואו מחר, ישבו לשתות תה עם עוגות. מי יזכור את אבא שלהם יאללה, נטעם אחת.” טעימה, ואיך שזה רך, ממש כמו ענן.
התיישבתי ליד החלון, הבטתי החוצה וחשבתי בלב: “כמה זה טוב פשוט להרגיש חי.”
די, הגיע הזמן להתכונן לדרך האחרונה.
התחלתי לשלוף בגדים מהארון, בחרתי – כמו תמיד את החולצה החדשה ההיא, שמעולם לא לבשתי.
עמדתי מול המראה, סידרתי שיער, קצת בושם, הבאתי עניבה. הסתכלתי שוב פתאום עליתי לי לראש בשקט, כן, ככה מסדרים חתן יותר מלווייה
אבל אי אפשר להתחצף לגורל שכבתי “למות”. אבל לא הספקתי. בחוץ נשמע רעש רכב שעצר ממש מול הבית שלי. צפירות.
“בטח שוב באו לשכנים,” חשבתי לעצמי.
אבל דופקים לי על הדלת, ועוד דפקה.
“הילדים? אולי במקרה הגיעו?” ניגשתי לחלון. רכב לא מוכר בכלל.
“איזה רכב יפה, מה זה פה?” תפשתי את עצמי אומר ומתקדם באדישות לדלת. הסרתי את המנעול, פתחתי.
בדלת עמד גבר מטופח ונאה, בטח תל אביבי. סקרתי אותו מכף רגל ועד ראש.
“יופי, בדיוק כמו לחתונה התלבש,” עלה במחשבה שלי.
“אתה דוד?” שאל הגבר.
“כן…”
“אני באתי אליך. מצטער על האיחור…”
“אתה צריך משהו?” הופתעתי.
“כן,” גמגם, “רציתי טוב, לא משנה. כנראה טעיתי.”
“לא, לא. התכוונתי לבוא אליך. אני גיא.”
“אתה… הגבת לי במייל? או משהו?”
“כבר חודשים שאני מנסה ליצור איתך קשר, מצאתי אותך לבסוף והחלטתי לבוא לבקר. סליחה על ההפתעה, אפרט אחר כך.”
“גיא, תראה, כבר שנים אני לא ניגש להיכרויות ולא מתכנן לשנות כלום. אני אדם של שקט. כדאי שתחזור.”
“כנראה את צודקת. הייתי צריך להתקשר קודם. להתראות, דוד.”
הוא יצא מהר למכונית, אבל בדרך עצר, שלף קופסת שוקולדים יקרה ונתן לי.
“סליחה על הכל.”
עוד לא הספקתי להרגיש אפילו מה קורה כבר היה בדרך החוצה.
משהו בי התרכך, וגם הריח אותי קצת. כל היום הוא בדרך, בטח רעב.
“גיא, רגע, תיכנס. לפחות לשתות תה ביחד.”
היה לו ניצוץ בעיניים “בשמחה, דוד.”
הזמנתי אותו פנימה.
“תשטוף ידיים, מגבת שם.”
מזגתי תה, שמתי עוגות על השולחן.
“רוצה גם לאכול משהו?” שאלתי.
“ברור, תודה.”
גיליתי פתאום שגם אני בעצמי רעב. סידרתי לשנינו שולחן, ברוך השם, בישלתי מספיק.
“בְּתֵאָבוֹן!” איחלנו אחד לשני בחיוך גדול, פרצנו בצחוק.
לא זוכר מתי באמת נהנתי ככה לאכול. נהיה לי קל ונעים בפנים. גיא התברר בן-שיח נדיר. לא עברו עשרים דקות, והרגשתי שאני מכיר אותו מהילדות.
“דוד, אם אתה צריך עזרה במשהו, רק תגיד.”
סקרתי אותו לרגע. חייכתי.
“עזרה דווקא צריך. המחסן מתפרק, הגדר בחצר מתעקמת…”
גיא ישר נכנס לזה.
“דוד, אני בא לעזור. מה שצריך.”
התחיל לאסוף את הדברים שלו.
“תודה רבה אבל באמת, אל תרגיש מחויב. לא אבקש ממך לישון אצלנו לא מתאים. אז להתראות, גיא.”
הלכתי לפנות את הכלים, עוד ישבתי קצת ואז למיטה לנסות לישון, או “למות”.
שכבתי ונרדמתי מהר מהעייפות. כל היום רצתי.
“בני, למה ברח לך אתמול? לא שמעת עד הסוף?” שאלה אמא, שהייתה מחכה לי בחלום, “היום היה היום האחרון של הבדידות שלך. ראינו שעצוב לך לבד, אז שלחנו מלאך קטן. תשמור עליו, הוא יעזור לך, ושמרו על עצמכם יחד.”
“ואמא, המלאך שלכם כבר נעלם, לא הבנתי אפילו מה קרה”
אמא ברכה וליטפה ונעלמה באור.
קמתי על הבוקר מרעש מכוניות. מהחלון ראיתי משאית ענקית עם חומרי בניין הכל נפרק לחצר שלי. אחריה עוד משאית עם פועלים, פרקו לוחות עץ.
“מה זה צריך להיות? לא הזמנתי כלום!”
כבר עמדתי לרוץ ולצעוק שיחזירו הכל, ואז זיהיתי את גיא מסמן מה יורד ולאן.
כשהסתיימה כל הבלאגן, כולם נסעו.
יצאתי לבדוק “אפשר לבנות פה בית חדש עם כל זה…”
לקראת הצהריים עוד משאית, הפעם עם ברזל ומסילות קלטתי שזו גדר בדיוק כמו של שכנה שלי, שתמיד קינאתי.
עובדים נכנסו מיד לעבודה וגיא בעצמו גם עבד עם ברגים, לא רק ניהל.
יצאתי: “גיא, למה זה?”
“דודי, אל תדאג. הכל יהיה בסדר. תיכנס הביתה, קריר היום…”
הרגשתי אבוד. לא ידעתי לסמוך על גברים אף פעם, היה לי כבר פעמיים ניסיון שנכשל. למדתי לדאוג לעצמי, ואיש לא דאג לי. עכשיו לא ידעתי איך לאכול את כל המצב הזה.
העבודה הלכה מהר. אחרי כמה ימים גדר חדשה, מחסן חדש, רצפה מתוקנת, תנור שופץ. ולמרות זאת לא נרגעתי, כמעט חשדתי שגיא מתכוון למשהו.
“מה הוא רוצה? אולי להציע לו תשלום?” אך בקושי היה לי.
“שאחזיר מה שאוכל,” חשבתי.
כשגיא, עייף אך שמח, נכנס הביתה, הצעתי לו:
“גיא, תודה. באמת. לא מבין למה אתה עושה את כל זה.”
“דוד, מספיק. באמת, זה לכיף שלי.”
שלפתי שטרות של שקלים אחרונים.
“תקח, מעט, אבל אחזיר כל שקל.”
“תפסיק, דוד. למה שכסף ייכנס לכאן?”
“תיקח על עבודה צריך להרוויח.”
גיא יצא בלי לומר מילה. כמה דקות אחר כך, המכונית הייתה בנסיעה.
הוא לא חזר לא באותו יום, לא ולמחרת, לא שבוע.
נשארתי חסר מענה. כאב ישב לי בעומק הלב. כל השבוע לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, הבנתי שנדלקתי עליו כמו איזה נער.
“למה פגעתי בגיא? ואיך אני אמור להיות בלעדיו?” שאלתי שוב ושוב.
טיילתי ברחוב סתם, בלי מטרה. פתאום שכנה שלי, רונית, עצרה:
“דודי, אל תעיף את הבחור תראה כמה הוא עבד פה בשבילך! בחור זהב!”
“הוא כבר הלך מזמן,” עניתי בפנים נפולות.
“אתה עובד עליי? האוטו שלו הרי עומד בפרשת הדרכים מאז הלילה!”
“היכן? בפרשת הדרכים??” חזרתי אחריה.
“כן, ליד הסיבוב למושב”
כבר הדהד לי בראש ורצתי לשם, כל כך קיוויתי למצוא את גיא, אבל כלום: לא רכב, לא סימן.
“היא רק הצחיקה עליי”, חשבתי, וחזרתי הביתה.
בלילה לא הצלחתי להירדם. לבשתי סוודר, יצאתי למרפסת. היה קריר, התעטפתי חזק וישבתי.
“למה אני כזה מסכן, וכזאת חפיפניק?” פלטתי פתאום, דמעות זולגות.
ופתאום מישהו ניגש, תפס אותי חזק, התחיל לנשק.
“דוד, אל תבכה, די!”
“גיא, איפה נעלמת לי? למה הלכת?”
“לא הלכתי, לא יכולתי לעזוב אני אוהב אותך.”
“גם אני, יותר מהחיים עצמם.”
נלחצתי אליו חזק. שלחתי מבט לשמים “תודה, אמא.”
והפעם הדמעות שלי היו פשוט אושר.
למדתי שכשהלב פתוח, גם אחרי בדידות, אפשר עוד לזכות באהבה אמיתית, בכל גיל, ובכל מצב.
