שמע איזה מבוכה, כולם כבר סידרו את הגינה שלהם, ורק שלנו עומדת ככה, כמו קוץ בעין. היינו מסדרים בעצמנו, אבל יש לי דלקת פרקים תוקפת כל פעם, ואמא שלי הגב שלה עקום כבר שבוע שלם.
יוסי, אני למה הגעתי אמא שלי חובקת את המגבעת של אבא שלי בידיים אולי תעזרו לנו להוציא את תפוחי האדמה מהאדמה? המבוכה הזו, כל הרחוב כבר סיים עם הגינה, ורק אצלנו עומד כמו כתם. באמת שרצינו בעצמנו, אבל הברכיים שלי מתפקדות כמו טרקטור מקולקל, ואמא בקושי זזה מהכאב בגב.
יוסי נועל את הנעליים, ממלמל לעצמו:
– למי אתם שותלים כל כך הרבה? לא חסר לכם הרי. היום, אבא, אני לא יכול צריך לנסוע לתל אביב לסידורים.
אבא עמד לומר משהו חד, אבל בסוף רק נאנח ויצא מהבית. בחצר חטף את הקלשון וצולע הלך לגינה.
סבתא הדסה, שחייכה למרות הגב הכואב ועטפה את עצמה בשל צעיף עבה, מיהרה אחריו.
– מה אתה אומר, יעקב, הילדים יבואו לעזור?
הוא כרגע התפוצץ:
– כן, תחכי. תקחי דלי ותתחילי לאסוף. חמשה ילדים יש לנו, ואין אף אחד שלוקח רגע לבוא לעזור. תזוזי, זקנה. עד הערב אולי נתקדם קצת.
בינתיים בבית של יוסי, אשתו תמר הוסיפה שמן למדורה:
– מה נהיה איתכם, עם האדישות הזו? דואגים רק לעצמכם, ולא באים לעזור לאמא ואבא. זה פשוט בושות. הורים שלי, אילו היו בחיים, ממזמן הייתי רצה אליהם מה זה!
יוסי חיבק את תמר:
– באמת לא יפה. אנחנו גרים פה כמה רחובות ליד, ובקושי נפגשים. טוב, עזבי הכל אקח יום חופש מעבודה. תדברי איתם, תאספי את כולם.
תמר התיישבה עם הנייד והתחילה לעבור על השמות באנשי קשר.
– מה, לא יכולים? עבודה? לכולם יש עבודה, מי פנוי באמת? שיקחו יום חופש. לא מתביישים שההורים מתרוצצים שם והם נחים. אין עם מי להשאיר את הילדים? תביאו אותם! עדיף מהבהייה במסך עוד יום בספה. אל תשכחו כולם באים!
פה מעט בקשות, פה קצת איום, ובסוף תמר שכנעה את כולם.
ובזמן זה, יעקב נח רגע על אבן בחצר:
– הדסה, כנראה עד ניסן עוד נחפור פה עם תפוחי אדמה. מה היה לנו לשתול כל כך הרבה? ואת שוב, כל הזמן: “אם לילדים לא יישאר?” איפה הילדים שלך, תגידי? אפילו בשביל אצבע לא תבואו. פעם, היה לנו כוח תוך שעתיים היינו גומרים גם עשרה כאלה.
הדסה מקשיבה בשקט:
– שמעת, יעקב? מישהו הגיע. לך תראה.
יעקב קם לאט, פוסע לשער ופתאום צעקות, צחוקים. הדסה אוחזת בגב והולכת גם כן לראות.
– אוי אלוקים! כמה אנשים הגיעו. הילדים, הנכדים, כולם הגיעו איזה שמחה.
– טוב, אבא, איפה הכפות, הקלשונים, הדליים? נלך לזה פוקד יוסי.
אבא מתרגש, מדחיק דמעות, קורא:
– הכל במקום, מה, שכחתם איפה שומרים?!
וככה זה התחיל. אחד חופר, אחד אוסף, אחד גורר דליים לסככה לייבוש. שלחו את הדסה שתנוח בבית.
כלות מרימות שרוולים, אחר כך יכינו ארוחה לכולם. אבל הדסה לא נחה. פה מצביעה, שם נותנת עצה, בלעדיה זה לא אותו דבר.
ושמה בגינה, אווירה חגיגית.
– יוסי, תגיד אתה זוכר בילדות איך זרקת לי תפוח אדמה למצח? קח עכשיו בחזרה! צוחק דניאל.
הסב אומר בטון מתלוצץ:
– למה לכם לשחק? כבר חצי חיים מאחוריכם, ואתם כמו ילדים קטנים.
ואז, סיימו. הגינה מחולקת, הירק בקופסאות, תפוחי אדמה בסככה. זמן לשבת, לאכול.
סידרו שולחן גדול מתחת לעץ. כולם מספרים על פעם, צחוקים, זיכרונות ילדות. הדסה פה ושם מנגבת דמעה. איזה ילדים טובים.
שכנים עולים, מברכים, מפרגנים. חלק נזכרים בעצב בשלהם שלא מגיעים כבר זמן.
תמר לוחשת ליוסי:
– מה אמרת בעבודה?
הוא מחבק אותה בכתף:
– אמרתי שההורים צריכים עזרה. שחררו אותי מיד, אמרו לעזור להורים זה בכלל מצווה.
באמת, בתוך כל השגרה אל תשכחו את ההורים. הם תמיד יתביישו לבקש או להחמיר, אבל אין להם דבר יקר יותר מלאכול ביחד עם הילדים.
