הבוקר בעלה של רונית התקשר אליה ישירות למחלקה והודיע שכבר אחרי העבודה ילך ללוי ואסתר לחגוג את יום המקצוע שלהם.
“אם בא לך, תצטרפי,” זרק באדישות, בטוח שלא תגיע באמת, אלא תשב תקועה מול ספר או מחשב כל הערב.
“טוב,” ענתה גם היא בשוויון נפש, אבל דווקא בארוחת הצהריים פסעה אל הכלבו כדי לקנות לו מתנה. מדפי הבישום התפוצצו מנשים.
עיניה של רונית מיד נמשכו לבקבוק בושם יוקרתי על הגימור השחור המבריק של הקופסה עמד בחור נאה בג’קט נלבש בחצי רישול, עיניים מצומצמות וחיוך חצוף ומרוח. בדיוק ה’גרשון’ שלה.
המוכרת עטפה מתנות בזריזות בנייר כסף נוצץ, והייתה מדביקה סרטים בזה אחר זה. פתאום ניגשה זקנה:
“אח, בנות,” לחשה, “אתן קונות גברים בשמים, בסוף אחרת תריח ואחרת תציץ לו בעניבה.”
כֻּלָּן צחקו, אבל רונית ישר הרגישה אשמה כל חייה נתנה הכול עבור גרשוניק, והוא לאחרות. כשהיו צעירים, אהבה אותו עד לאבד את עצמה, והוא רק הירשה לה. כשנרשם לתואר בלימודי ערב, היא כתבה עבורו את כל העבודות בלילה. כשנולדו הילדים, דאגה להכול בעצמה.
בהתחלה עוד הרגישה שהוא מודה לה קצת. אחר כך התרגל והתחיל לקבל הכול כמובן מאליו, למרות שמבחוץ זה בטח נראה משפחה אידיאלית: כסף, שלווה, ילדים טובים, חכמים. אבל הילדים גדלו ונסעו ללמוד בחיפה. רונית נשארה איתו. ופתאום יש במשהו חסר.
בזמנו, אמא שלה, לפני עשרים שנה, כל כך נאבקה נגד החתונה הזאת. “תסתכלי עליו, רוניתיק, הוא כל כך יפה ויודע את זה, מסתכל במראה כל פעם, תהיי רק אחת מני רבות שמביטות בו, את תקבלי את הכי פחות לאהוב אפילו אם יש לך הכי הרבה זכויות.”
אז נקודה ראשונה אישה שאינה נאהבת. שנייה כבר בת 43, שלישית לא ממש מישהי מבוקשת…
רונית התקרבה לחלון. השמש כבר צרבה חזק כמו אביב בתל אביב. “עוד מעט יום האישה,” חלפה בה מחשבה עייפה, “ומה? שוב לבד… הרי עברתי כבר כמעט את כל החיים… ומה יש בהמשך…”
מהרחוב נשמע ציוץ שמח ואז נקישות על החלון. הסתכלה למטה על המרזב טייל דרור מרופט, מסתכל עליה בעין עגולה.
“זה סימן…” חשבה רונית. וכאילו לאשר זאת, השעון על הקיר התחיל לדפוק בקול רם.
“טוב,” חשבה, “יש עוד זמן. סעיף ראשון אם לא אוהבים אותנו, נתחיל לאהוב את עצמנו…”
טרקה את הדלת וירדה בסערה במדרגות: קודם למספרה, ומשם לחנות בגדים…
בשש וחצי המראה לא יכלה להרים עיניים מהאישה המסתורית שהשתקפה בתוכה מתנדנדת מעט, שרועה על כיסא מחשב. שמלת ערב שחורה קטנה, תספורת קצרה, פוני בשלושה צבעים, והעיניים עמוקות, מסתוריות, איילינר מצויין, שפתייםקצת עפרון, קצת גלוסוכבר הן מלאות, מתעגלות בגחמה.
“סעיף שני: אחרי גיל ארבעים החיים באמת מתחילים…”
הלכה למטבח, חזרה עם כוס יין, הקישה איתה למראה: “סעיף שלישימה אנחנו צריכות לעשות עם בעל שלא ידע להעריך אישה כזאת…”
אין צורך לומר שבלוי ואסתר סובבו כולם את הראש למראה רונית, מטולטלת קצת על עקבים דקים. מבוכה כוללתוידיים גבריות שנשלחות לעזור להוריד לה את המעיל, להביא לה כיסא, להגיש תפוח.
“אה, אכן? מה אתם אומרים?! ובעלי פה? איכשהו לא שמתי לב…”
גרשון נראה המום מהפלישה הבלתי צפויה, התבלבל מהטקטיקה ונכנע למראה ההערצה הכללית.
בבוקר, בניסיון לנקום בהפלתו מאתמול, פתח בקולו הרגיל: “אנחנו, כאילו, אוכלים ארוחת בוקר היום?”
אבל פה טעהאו שאולי פשוט עוד לא התעורר לגמריכי זו שלידו כבר לא הייתה אותה “רוניתיק שתגיש-תביא”.
לצדה נשמה אישה עדינה ומפונקת, בטוחה בעצמה.
היא לא הסתובבה, רק ליטפה את שיערה המשולש ברשעות והשיבה בקול מפונק:
“ואתה כבר הכנת לי קפה, מתוק שלי?”
התמתחה ושקעה שוב בשינה קלה, עם מחשבה: “ככה זה, חמוד. ואם לא, תמיד יש סעיף שלוש…”
