מבוכה אחת… לכל השכנים כבר יש גינה מסודרת, ורק אצלנו זה עומד כמו קוץ בעין. אנחנו היינו עושים בעצמנו, אבל נתפשה לי הדלקת פרקים, ולאמא עקומה הגב.
יואב, בשביל מה הגעת שיחקתי במצחייה של הכיפה שלי אולי תעזרו לנו, לאמא ולי, להוציא את תפוחי האדמה מהאדמה? מה לעשות, מביך קצת, כולם כבר סיימו עם הגינה, ואצלנו רק בושה בעיניים. אם היינו יכולים, היינו מסיימים מזמן. אבל אני עם הדלקת פרקים, ולאמא אכל הגב.
יואב, תוך כדי שהוא דוחף את הרגל לכפכף, מלמל:
ולמה אתם שותלים כל כך הרבה בכלל? לא בדיוק חסר לכם אוכל. היום, אבא, אני לא יכול, נוסע לעיר.
אבא שלי רצה לומר איזה משפט יותר חד, אבל ויתר, סובב את הגב ויצא החוצה.
בחצר הוא תפס קלשון, גרר רגל ופסע לגינה.
דינה, שחגרה חגורה על גב כואב, מיהרה אחריו.
נו באמת, אורי, הילדים יבואו לעזור?
הוא התפרץ:
בטח, תמשיכי ותחכי… קחי דלי ותאספי את התפוחי אדמה. גידלנו חמישה, אף אחד לא מוצא זמן לעזור להורים שלו. יאללה, תזוזי, זקנה, עד הערב אולי נגמור קצת.
בינתיים שרון, אשתי של יואב, זעמה עליו:
מה זה ההתנהגות הזאת? כל אחד דואג רק לעצמו, להורים שלהם לא עוזרים איזו בושה! אם היו ההורים שלי בחיים, הייתי טסה על כנפיים לעזור להם נשנקה בדמעות.
יואב חיבק אותה:
נכון, זה באמת לא יפה. אנחנו חיים לא רחוק ומעולם כמעט לא מתאספים כולם. בואי נעשה ככה אני לוקח יום חופש מהעבודה, ואת מארגנת את האחים.
שרון ניגשה לטלפון ופתחה את רשימת אנשי הקשר.
איך אתם לא יכולים? עבודה? לכולם יש עבודה… קחו חופש! לא מתביישים, ההורים קורעים את עצמם, ואתם לא מוכנים להזיז את עצמכם. אין לכם סידור לילדים? תביאו אותם יחד! עדיף בחוץ מאשר מול מסך בבית. אנחנו מחכים לכולם!
בפעם באיומים, בפעם בנדנודים בסוף שרון סידרה שיגיעו כולם.
ובינתיים אורי התיישב על כיסא בגינה למנוחה.
נו, דינה, כנראה נמשיך להוציא תפוחי אדמה עד שיגיע גשם ראשון. למה שתלת כל כך הרבה? ואת תמיד “ומה אם הילדים יצטרכו?”. ואיפה הילדים שלך? אפילו אצבע הם לא מוכנים להניד. פעם היינו מסיימים לפני הצהריים עם כל המשפחה… היו זמנים…
דינה הקשיבה:
שומע, אורי? נדמה לי שנכנס מישהו לשער. תבדוק מה קורה.
אורי דידה לכיוון השער, ופתאום נשמעו צחוקים וצעקות. דינה, מחזיקה את גבה, הלכה לכיוון הרעש.
ואוו, כמה אנשים! כל הילדים והנכדים פה. איזו שמחה.
טוב אבא, תראה איפה הסכינים, הקלשונים והדליים? פיקד יואב.
אבא, מתאמץ להסתיר את ההתרגשות, ענה בקול גס:
הכול במקום, מה יש לשכוח?
וכך התחיל עניין. מישהו חופר, מישהי אוספת, ילדים מעבירים דליים מתחת הסוכך. דינה נשלחה פנימה לנוח.
הכלות קפלו שרוולים, הכינו אחר כך ארוחה חמה. אבל דינה לא יושבת בשקט פה היא מצביעה, שם היא מייעצת איך בלי עין פקוחה של בעלת הבית?
בגינה הצחוקים והאווירה שמחה.
זוכר, יואב, איך בילדותך זרקת לי תפוח אדמה ישר לראש? החזרתי לך עכשיו צחק אלעד.
אבא מתלונן בקול מחויך:
מה נהייתם, משחקים, כולכם כבר מבוגרים ממש ילדים…
הופה! סיימנו לחפור, כל השאריות מורחקות, תפוחי האדמה מסודרים. עכשיו אפשר לשבת לנשנש יחד.
פרסו שולחן ענק בחצר. כולם יחד, מגלגלים זיכרונות מהילדות.
נראה שפתאום לדינה דומעת עין. ילדים טובים… שכנים עוברים, מברכים, משבחים. חלק מהשכנים נאנחים גם להם יש ילדים, אבל מזמן לא באו לבקר.
שרון נגשה בשקט ליואב:
ומה אמרת בעבודה?
הוא הניח יד על כתפה:
אמרתי את האמת שצריך לעזור להורים. במיידי אישרו לי חופש, אמרו לעזור להורים זה מצווה.
אל תשכחו את ההורים בשגרת היום יום לא תמיד הם יבקשו או יתעקשו לעזרה, אבל תמיד יתמלאו שמחה לשהות עם הילדים והנכדים.
