חבצלות
אלוהים, איזו יופי! שירה, את קוסמת אמיתית!
המניפות הצבעוניות של החבצלות ריצדו בין שמש לצל ועשו לעיניים שמחה משונה. יעל ידעה בדיוק כמה מאמץ ושנים עלו לשירה להביא את היופי הזה לחצרם. שנים היא עמלה ללא לאות להפוך חצר מאובקת ואפורה למעין גן מוזר ופתוח, מקום שהילדיםכמו נועה הקטנה של יעליכולים לשחק, ואפילו למתקן משחקים היא דאגה. שירה תמיד ידעה למשוך את היופי מהרחוב כמו מכשפה טובה. עד לפני כמה שנים, לא היו פרחים בכלל; הדשא היה יבש לגמרי. הכל התחיל אחרי שבעלה של שירה נפטר פתאום.
קשה להישאר לבד כשכולם התפזרוהבן ירון גר באילת וכמעט לא מגיע, ואם יש קשר לנכדים, זה בשיחות מסך בלבד. לשירה אין שום מחשבה לעבורכל הזכרונות, הילדות ועד החריץ הקטן בקיר בסלון הזההכל מחזיק אותה כאן, בעיר שמכילה את חייה. לאף אחד אין זמן עכשיו לקרבות על עוגות עם החמות והחתן. רק שירה, שכבר ממילא הפכה זרה בבית של בנה.
יעל לא צריכה לשאולהיא רואה בעיניים של שירה איך הלבד נגס בה. זה רע ומתוק, היא מבינה היטב. אחרי הגירושים הראשונים שלה, יעל עצמה הייתה מסתובבת בדירה כמו צל, שותפת קירות ושברי רהיטים ומתחפרת בתוך גלידה טורקית ודמעות. אפילו לקחת חופש מהעבודה, כדי שאף אחד לא יפריע לה לרחם על עצמה, לא היססה. אבל אף פעם לא הספיקה להסתגר כמו שצריך. אחרי שכל גופיה הרטיבו דמעות, פתאום דפיקה חזקה בדלת, לא דפיקה אלא הקשה, כמעט חורצת חלון.
בלי לחשוב פעמיים, יעל משכה גינס ועלתה לפתוח. מצאה את שירה מרוסקת לגמרי. יעל הכירה אותה כאישה שקטה, תמיד מחייכת לתינוקות בשכונה, רופאה שאוהבת להתעניין בילדים של כולםבטן של מיכל, שינה של עדי, חלב לאופיר. שירה היא פדיאטרית אמיתית, ידיים שמרגישות וחום שמחלחל לכל נשימה. פתאום נשאר ממנה רק שבר מתוח.
מה קרה, יעלי? למה את בוכה? משהו כואב לך?
יעל חזרה למציאות, מבינה שיש צרות גדולות משלה. כאב של אובדןגם אם הגרוש שלך ממשיך לחיות את חייו, זה לא כמו כשאין דרך לחזור, כששום חלום לא משאיר תקווה.
גם בעלה של שירה מת בחטף. הרופא הוותיק שלא קרא לאמבולנס מתוך גאווה ועקשנות, לקח עוד גלולה ונרדם. מצאה אותו שירה בדיוק בדרך חזרה משוק הכרמל, עם שקית גבינה ביד אחת, וביד השנייה המפתח לדלת, שכבר נשמטה.
יעל לקחה את הטלפון וקפצה בעקבות שירה במורד המדרגות, חזרה לבית שלה רק מאוחר כשפתאום קכלה. גלידת הדמעות נמסה בפח, הכלים נשטפו אוטומטיתופתאום הבינה: אי אפשר לעצור חיים. להיתקע זה לא פתרון. עדיף לאחוז את האפר מהרגליים ולהמשיך הלאה, גם אם זה בעיניים עצומות.
וכך, בזמן שנכנסה למשרה חדשה ומצאה אהבה אצל איתמר, עם נועה שבטח תקפוץ עוד רגע מגדר הדמיונות, הספיקה לה לברוא מציאות חדשה. רק אצל שירה, הדברים לא התרוממו בחזרה. אישה יכולה להתרגל לכל דבר, אבל הניצוץ שלה נשאר רדוםחיוך שהפך לקרח.
עברו שניםשירה כבר בפנסיה, אפילו את הדירה המשפחתית בגבעתיים נאלצה למכור כדי לעזור לבן להסתדר בתל-אביב. ויעל, שגדלה בבית שבו אסור להותיר מישהו לבדו, הבינה: אסור לעצום עין. לא על שירה, שתמיד תרוץ לבדוק חום בשתיים בלילה, ותזכיר שיש למי לפנות.
אמא של יעל תמיד אמרה: “תעזרי כמה שאת יכולה, יום אחד תחזירי טובה. כל מה שצריך זה להושיט יד ולהגידאני איתך.” אפילו עכשיו, כשההורים כבר עברו להרצליה לקרבת אחותה, יעל שומרת על קשר יומיומי, מלא אהבה אמיתית.
אבל אפילו מילותיה של יעל לא מרפאות את שירה. היא רזתה, נדמתה כבן-צל, וכמעט לא יצאה מהדירה. המאמץ לחיות, להחזיק שגרה מוזרה, התיש אותה.
הבן נשאר בעיר אחרת, החברות כבר נשמו חיים למקומות משלהן, נותר רק הדממה. ערב, טלוויזיה נכבית. פתאום הבית שקט מדי, והלב רוצה לזעוק לחלל הלילה.
יעל הרגישה שגם השיחות עושות רע. אולי צריך מעשהמשהו שיניים, לא רק מילים. אולי גן חדש, משהו שיתן סיבה לקום בבוקר. זה הגיע אקראיבוקר אחד, איתמר בא הביתה עם זר ענק של חבצלות לקראת הלידה של נועה. ויעל, במין חלום דמיוני, קראה “אוריקה!”.
בלי לבזבז רגע, קנתה ארגז פקעות. באותו ערב, דפקהבעדינותעל דלתה של שירה, בועטת קלות בפקעות ברגל, ואיתמר? נעלם כבקשתה.
מכאן זה כבר שלי!
יעל שיכנעה את שירה בתיאטרון מושלם”ראיתי מוכרת קטנה בשוק לוינסקי, ולא הצלחתי להתעלם. את הרי יצרת חבצלות יפיפיות בדירה הקודמת. בואי תצילי אותנוהחצר עלובה ואני בהריון” שירה עברה על הפקעות, הזהירה שיעל, וחייכהאולי בפעם הראשונה מזמן.
זה יהיה יפה, אבל צריך עוד פרחים. חבצלות נגמרות מהר. בואי נחשוב מה אפשר להוסיף.
כך נולדה הסאגה; הפיכת החצר ל”גן פורח” עם שבילים לא-רציונאליים, שיחים משונים ושלטים שערבבו עברית עם ריח עתיק. הקניות הפכו לשגרה, ואז נולדה נועה ושירה לקחה בחפץ לב את המושכות.
וזה לא נגמר בפרחים. שירה הפעילה קשרים והביאה מעין נדנדה, ואז ספסלים צבעוניים, לאט-לאט נדבק המקום לשכונה. הגברים, שגירדו את הפדחת, הקיפו את הפינות בגדר לבנהושירה דמעה אושר ליד החבצלות.
החיים קיבלו טעם אצל כולם. יעל דחפה עגלה עם נועה ומברכת כל יום בליבה על חבצלתשפעם הייתה פרח, והפכה לחלום חי.
עם השנים, יעל למדה לפרש כל תזוזה של שירה. כשהחבצלות הראשונות נפתחו, יעל נעמדה כחולמת. שיחררה רגע את יד נועה.
נועה! היא קראה בעקבותיה, לוכדת אותה ברגע לפני שהקטנה בורחת לכביש.
שירה, עם מברשת הצבע שהחזיקה, צחקה:
תפסי אותה! הנה הפיטנס שלך, כל הזמן מתלוננת שאין אימון
יעל צחקה, נועה צווחה.
איפה מוצאים ילדות כאלה מהירות?
מהירות כן, אבל שמת לב שהיא רצה על קצות האצבעות? שירה רצינה פתאום.
כן, גם בבית ככה. זה בעיה?
שווה לבדוק אצל נוירולוג, ליתר ביטחון. יש לי מישהו להמליץ, אולי עוד מהדסה.
שיחה פה, צחוק שםשירה, כרגיל, נותנת עצות של אמהות, על איך לנהל ריבים עם בעל שעובד הרבה, איך לא לריב על מה שהוא לא מבין, פשוט להגיד שאת מתגעגעת ולא לגנות אותו כאב חסר.
אם תגידי לו שהוא גרוע, מה יהיה?
כלום, יעל צוחקת.
אבל אם תגידי שאת מחכה לו, כבר עשית חצי עבודה! עשרות שנים הייתי עושה כך עם בעלי, רק פעם אחת רבנו באמתבגלל הכלב!
מה קרה?
ירון רצה כלב, אני התנגדתי. ידעתי שהכל עליי יפול. בסוף נכנעתי, וכמובן הכלב דרש שני סיבובים של שעתיים ליום. רק ככה לא שובר את הבית.
וירון?
היה קטן, אי אפשר לשלוח לבד, שירה מהנהנת. בשבתות היה בעלי תורן, אבל הכלב, חכםידע שאיתי הכי כיף, אז היה דואג להעיר אותי ולא אותו
סיפורים וסיפורים, עד שיום אחדבין חלומות, נדנדות וזריחות ורודותמשהו מוזר קורה: יעל רואה נער קטן, לא הרבה יותר גדול מנועה, עוקר פרחים מהאדמה. אימו עומדת ליד ומחייכת, כאילו זה הכי הגיוני בעולם.
מה קורה? לוחשת יעל כמו בחלום רע; היא מנסה לא לזעוק מול נועה שמפחדת.
למה שהילד שלך יעקור פרחים?
זה התפתחות, מחייכת האמא. בשביל מה יש פרחים אם לא בשביל לקטוף אותם? יעל כמעט נחנקת.
זה יופי שמישהו עבד עליו!
שטויות, גיחוך מצמית. יגדלו חדשים.
יעל מאבדת שליטה, אבל כניסת נועה בוכה מונעת פיצוץ. היא מאיימת בזימון פיקוח עירוני, השכנות מרימות גבות על המהומה, ואם לא נועה, אולי יעל הייתה פורצת בבכי של ילדים בחלום.
בינתיים, שירה רואה את החורבן, מניחה את המשקה והמגבת, ופשוט נמסהחוזרת לדירתה, כמעט שקופה.
יעל מנסה לדפוק עליה דלתשום תזוזה. פונה לבן של שירה, שמבטיח לנסות להרגיע.
באותו ערב, יעל לא נחה. בבתים של כל השכנים היא עוברת, מתארת את שקרה ומגייסת אותם לתקן. אין כמעט מישהו נשאר אדיש. כולם פותחים דלתכולם עוזרים.
ביום שיהיה משונה, יעל מבקשת משירה, שכמעט לא פותחת את הדלת:
תבואי איתי רגע, מאוד צריך אותך.
שירה, עייפה מאוד, יורדת איתה חצי כוח. כשהן יוצאות לחצר סנוור השמש, שירה לא רואה דברעד ששיערה נצבע אור, והיא עומדת חסרת נשימה.
ים של חבצלות. החצר כולה פרחה מחדש, אפילו יותר, אפילו צבעונית מסיוט מתוק.
מה זה? לוחשת שירה.
כולנו כאן, יעל מושיבה אותה. אף אחד לא יפגע ביופי שלך שוב. זה שייך לנולך. עזרת לכולנו, לרקוח שמחה בין ברזלים. עכשיו אנחנו נחזיר.
אני… בקושי מדברת שירה, קמה, עיניה לחות. צל הזמן עזב אותה, פתאום נראית אחרת, כאילו קיבלה כוח חדש.
טוב, בואי נראה מה נשתל פה. יש עוד הרבה עבודה בגינה הזאת, אה יעל?
ובתוך חלום, בלב תל-אביב, בין חבצלות פורחות ושירי חולמים, תמיד נשאר מקום לפרח אחד נוסף.
