תשמע, אני חייב לשתף אותך בסיפור האחרון שלי, כי באמת, לא ברור זה כבר נהפך לבדיחה שחברים שלי מספרים אחד לשני.
אז ככה: חמש שנים אני אחרי גירושין, וכבר התרגלתי לשקט ולסדר של בית רווקים בתל אביב. מצד אחד זה כיף אף אחד לא מטריד אותך, אתה עושה מה שבא לך, והכלה ממתינה רק אם אתה רוצה. מצד שני, פתאום זה מרגיש קצת ריק לחזור בלילה לדירה ריקה, אפילו אם מחכה שם החתול שלי, מיקי.
אני בן 56, ברוך השם עדיין בריא, מרגיש חזק, ואמרתי לעצמי די, הגיע הזמן להיפתח לאהבה חדשה. נרשמתי לאפליקציית היכרויות, ופתאום אחרי יומיים שיחה, אני פוגש אישה מגניבה בטירוף.
קוראים לה הדס, גם היא בת 56, אלמנה מתל אביב, שהצהירה בפרופיל: ״מחפשת גבר רציני לפרק ב׳ אמיתי״.
בתמונה היא נראתה נחמדה, בלי מניירות, חייכנית כזאת. התחלנו להתכתב, ואני מההתחלה שמתי קלפים על השולחן אני לא בשביל כתיבת הודעות אינסופית, אני רוצה אישה אמיתית, לחיים משותפים, שותפה לבית ולחופשות.
הדס זרמה וקבענו להיפגש בשישי, בסנטר.
הדייט הראשון היה פשוט כיף. טיילנו שעתיים בדיזנגוף, מזג האוויר היה מדהים. שמענו על העבודה שלה ועל הנכדים (כן, היא כבר סבתא!), אני הקשבתי, הנהנתי, הרגשתי שמדובר במישהי עם עומק. מה שהכי אהבתי שהיא בונה שיחה במתינות, לא מציפה הכול על ההתחלה.
אח״כ נכנסו לבית קפה חמוד, כמובן ששילמתי. ככה גידלו אותי, גבר שמזמין גבר משלם.
התחלנו מה שנקרא ״תקופת הפרחים והסוכריות״ כל שישי, כל מוצ״ש, הצגות, מסעדות, בילויים. בסטנדרט ת״א, זה יוצא לא מעט כסף בערך אלפיים שקל בחודש, אם תעשה חשבון. פעם קניתי פרחים, פעם שוקולד, פעם נסענו לבילוי מחוץ לעיר ואכלנו חומוס בבית שאן.
בהתחלה הייתי בטוח שזה הולך לכיוון חיובי. היא הייתה מתוקה, לוקחת אותי ביד, אומרת לי:
דני, איתך יש לי שקט, אתה ג׳נטלמן אמיתי.
נו, תל אביב זה לא פריז, אבל התרשמתי לטובה.
הקטע הוא שכבר בדיעבד ראיתי שיש סימני שאלה. למשל, אף פעם הדס לא הזמינה אותי אליה. תמיד מצאה סיבה ״הבית מבולגן״, ״הנכד אצלי״, ״אין לי כוח, ניפגש בחוץ״. חשבתי אולי היא מתביישת, בכל זאת, לא פשוט להכניס גבר מחדש הביתה אחרי שנים לבד. נתתי לה מרחב, לא לחצתי.
וגם, שיחות על גיל היו תמיד מוזרות אם זה מסעדות, סרטים, ספונטניות פתאום נהיית בת עשרים. אבל כשניסיתי לדבר איתה על הקרבה או משהו מעבר, היא הפכה למורה מחנכת שלוקחת הכל לכיוון מוסר ו״ככה לא מתנהגים״.
באיזה ערב בבית קולנוע, בקושי הרגשתי נועז שמתי יד עדינה על הברך שלה, והיא בשנייה הורידה לי אותה עם מבט קשוח:
דני, מה אתה עושה? יש פה אנשים!
אמרתי: אבל אין, חשוך.
היא: לא משנה, אנחנו לא ילדים.
חשבתי אולי זה קשור בחינוך של פעם בסדר, כיבדתי את הקווים שלה, אבל היה לי מוזר. מה, אנחנו לא בני 16 לא חבל לשחק חודשים במשחקים של ״אל תיגע בי״?
עוד עניין היא ממש אוהבת לפרט על כל כאב ברגל, סיפור על הבדיקות, התרופות, וחולקת רשימות של תוספי תזונה וקוסמים שהיא פגשה במרפאה בתל השומר. ניסיתי תמיד להקשיב ולחזק, אפילו הצעתי לה לבוא לרופא טוב איתי. אבל ברגע שסיפרתי שאני שוחה פעמיים בשבוע היא גיחכה: ״מה אתה צריך את העומס הזה, בדור שלנו נשארים על הספה״.
ואני יש לי תכניות, לא בשביל רק לקרוא עיתון ולבהות בחדשות.
הגיע רגע השיא. ערב אחד, הייתי בטוח שאפשר כבר להזמין אותה אלי למרפסת, קפה, קצת שירים מהיוטיוב משהו רגיל, לא דרמטי.
יצאנו למסעדה גרוזינית, נהנינו מהחצ׳פורי, פתחנו יין גואל, הכל זרם. כשחזרנו, הצעתי בעדינות:
הדסי, בואי נבוא אלי, נשב, נאכל עוגה שווה, נשמע קצת מוזיקה.
הפנים שלה ישר התקשחו.
דני, למה אתה מתכוון? מה יש לך בראש?
אמרתי ברור: אנחנו לא בני עשרים, אנחנו חודשיים יחד, זה טבעי להתקרב, את מוצאת חן בעיני.
היא נתנה לי פתאום נאום שלם על בושה, ערכים, גיל, איך זה לא ראוי ושאצלנו, אנשים בגילנו, חרפה להתפשט וכל מה שראוי בגיל הזה זה ״ידידות נפשית״ ותמיכה ביתית.
הייתי בשוק. נהייתי הגבר הרע בלילה, רק כי הצעתי להתקרב אחרי שמונה שבועות של פרחים, מסעדות, ושיחות לנשמה.
התווכחנו ממש אמרתי לה: הדסי, מה את רוצה? לא חייתי בשביל להיות רק כספומט עם רכב צמוד. איך זה שהמרצה לא נגמרת כשזה ארוחה עליי אבל נגמר לחלוטין כשמדובר על אינטימיות?
והיא: מה, אני חייבת להחזיר בשום דבר רק כי אתה מזמין?
אמרתי אל תגזימי, פשוט מערכת יחסים של מבוגרים זה אמור לתת מקום לכל גם לשיחות, גם לקצת חום. הרגשתי שכל מה שחיפשה זה חבר עם רכב, לא באמת זוגיות.
היא יצאה מהאוטו בעצבים, טרקה לי דלת זה היה הסוף.
ניסיתי להבין עם עצמי: למה מישהי בגיל כזה בכלל נכנסת לאתרים, אם היא לא חושבת שיש לה עדיין זכות לאהוב באמת?
למחרת מחקתי את המספר שלה, הורדתי את הכרטיס שלי מהאפליקציה, ונותן לעצמי רגע להבין מה קרה פה.
הגעתי למסקנה: בפעם הבאה, מההתחלה שואלים הכול. אם אני מזהה שוב קטע של ״די, חם לי מהנכדים וזהו״ חותך במקום, מחלק תשלום חצי-חצי, אומר יפה שלום ולא מבזבז לאף אחד את הזמן.
מה את/ה אומר/ת? זו חוצפה בגיל 56 לבקש זוגיות שלמה? או שפשוט נתקלתי בגישה תקועה בעברה? אני באמת לא מבין מי המציא שצריך להפסיק להרגיש רק בגלל שמישהו קיבל הנחת אזרח ותיקאז בינתיים, אני ו”מיקי” שוב לבד הוא שוכב לי על הברכיים, מביט בי בעיניים הירוקות שלו, כאילו שואל: “נו, עוד פעם חזרת בלי אף אחת?” אני מחייך, שופך לשנינו קצת שוקו, שם ברקע רדיוהד, וחושב: אולי זוגיות בגיל 56 זו לא בושה ולא משימה בלתי אפשרית, אלא פשוט מסע של גילוי עצמי להבין מה באמת עושה לי טוב, ולזכור שגם אם הלב מתאכזב, הוא אף פעם לא מפסיד לגמרי.
אולי בפעם הבאה זו תהיה מישהי אחרת. אולי לא. אבל לפחות את עצמי אני כבר לא אשכח להכניס לראש הרשימה. הרי אם למדתי משהו מכל הבילויים, המסעדות, והוויכוחים זה שאין גיל נכון לאהבה, רק אומץ לנסות שוב מחר.
ומחר? מחר בבוקר, עם עוגייה ליד הקפה ומבט אל הים מהחלון, אחייך כמו ילד, ואגיד שוב לעצמי: דני, אתה עדיין במשחק. ומי יודע אולי בפעם הבאה בכלל מיקי יהיה זה שיביא את השידוך.
