בבוקר המוקדם קראה לה רינה חלום מבולבל: כאילו ילדה, יוסי, עומד על המרפסת וידפדפת על הדלת היא קפצה קפיצה, רצה ברגליים חשופות אל הפתחה.
מתוך עייפות פתאומית נידחה אל משענת המסגרת ונשארה שקטה. שום קול לא נשמע. חלומות כאלה רודפו אותה תמיד, מרמזים על שקר, אך בכל פעם היא נפתחה אל היציאה והציצה אל החושך הלילתי. סביבתה הלילה היה שקט, צללים מטילים. היא ישבה על המדרגות והקלה על הלב המתפוצץ. פתאום נשמע רעש זרצפצוף או רשרוש.
החתול של השכן שוב הסתובב, חשבה רינה והלכה להציל את הקטנטן מהשיחים של תות שדה, כמו שעשתה פעמים רבות. אך כשמשכה את הפלאזה הריקה, נגלה לה שהיא לא חיית בית אלא רצועת חיתול צבעונית ישנה. היא משכה בחוזקה וראתה בפינה תינוק חמוד. הוא היה ערום לחלוטין, כנראה התעוות כשהשכיב, והיה בחור קטן.
הדפתו עדיין הייתה מודבקת, אז הוא היה רק כמה שבועות בחיים. הוא היה רטוב, חסר כוח וכנראה רעב. ברגע שהחלה בתיו של התינוק בידיה, הוא שירק קבוע. ללא מחשבה, חיבקה אותו אליה ונמזהה אל הבית. מצאה מצעים נקיים, ארזה בחיתול, עטף בשמיכה חמה והחלה לחמם חלב. ריקה חיטפה בקבוק, מצאה שפופרת שנשארה מהקיץ שעבר, כשהתינוקתה הוציאה גור עז.
הילד נבך ולבש בחשק, ואז, אחרי שהתחמם והשתפר, נרדם. ראשית השחר הבהיק, אך רינה לא שמעה דבר, רק חיבתה על מציאת הילד. היא הייתה בת ארבעים, והקיבוץ קרא לה דודה. בעלה ובנה איבדה במלחמת המזרח באותו השנה ונשארה לבדה. היא לא הצליחה להתרגל לבדידות, אך המציאות הקשה הזכירה לה זאת, ולכן למדה לסמוך רק על עצמה. עכשיו היא עומדת בחוסר ביטחון ולא יודעת מה לעשות. היא הביטה בתינוקשנרדם בחיבוק רךואז חשה צורך להתייעץ עם שכנתה, חיה.
לחיה, שלא היה לה מישהו בחיים, הייתה הרגעת רוח: אף בעל, אף ילד, אף מלחמה שלא הביאה עליה אבלו. היא חייתה לשעה של הנאה. כל הגברים בעבורה היו זמניים, והיא לא חיפצה לשמור על אף אחד. חיה, יפה ואלגנטית, עמידה על המרפסת שלה עם שמלה קלה על כתפיה, מתרווחת תחת קרני השמש העולות. אחרי שהקשיבה לסיפור הלילי, היא אמרה בקצרה:
ולמה אתה צריך את זה? ונסעה פנימה. רינה ראתה ברגע שהיא הלכה, ויזמה ברוח העלייה של הוילון בחלון, כאילו מישהו היה מבלה שם הלילה. למה? באמת למה? לחששה רינה. חזרה הביתה, ארזה את הילד, עטפה במגבת יבשה, קיבלה מזון לדרך והלכה לתפוס אוטובוס לכיוון תל אביב. אחרי חמש דקות עצרה משאית כבדה בכניסה.
לבית חולים? שאל הנהג, מצביע על עטיפה בידה.
לבית חולים, ענתה רינה במינימום.
במקלט, בזמן שהמלאו ניירות על התינוק שנמצא, היא הרגישה כאילו משהו אינו נכון, כאילו חור בליבה מרתק. הרגש הריק הזה חזר אליה, כמו בפעם שהשמיעה על מות בעלה ולאחר מכן בנה.
איך נקרא לו? איזו שם? שאלה האחות.
שם? קראה רינה, תעמדה לרגע, ואז אמרה, למען האמת, נקרא לו יוסי.
שם טוב, אמרה האחות, אצלנו יש הרבה יוסיים וקייטות אחרי המלחמה. ברור שכאלה שבמשפחות נהרגו, אך כאלה כמוך, שלא ידוע מי נזרק. היום אין הרבה גברים, שמחה תביא לתינוק, ולא כמו שאת נזרקת. קוקוץ, לא אמא!
הדברים לא נכתבו אליה, אבל רינה הרגישה משקל על הלב. בערב חזרה הביתה, הדליקה מנורת שמן, ובידיה נפל חיתול ישן של יוסי. היא לא זרקה אותו אז, אלא שמרה בצד. כעת היא אחזה בו, וישבה על המיטה.
בזמן שהיא מנפנפת ברצף את החיתול הרטוב, היא מצאה פינה קטנה שבה היה קשר. בתוך הקשר היה פיסת נייר אפורה קטנה וצלב קטן מנחושת על חוט. היא פיתלה את הנייר וקראה:
אישה יקרה, סלחי לי. הילד הזה אינו עבורי, אני מבולבלת בחיים, מחר לא אהיה כאן. אל תעזבי את בני, עשי עבורו מה שלא אוכל לעשות. ובצד נרשמה תאריך הלידה.
רינה פרצה בכי, דמעותיה נשפכו כסופה, והיא חשבה שאין עוד דמעות לבכות, אבל הכל התפרק. זכרון נישואיה, האושר עם בעלה, הולדת יוסי והשמחה שבלבו של הכפר, שבו השכנות קנאוה בה. לפני המלחמה, הבן למד נהיגה והבטיח להסיע אותה במכונית חדשה שהבטיחו לשים בחוות. אז הפכה המלחמה.
ב-1942 קיבלה קברון על בעלה, וב-אוקטובר של אותה השנה קיבלה קברון על בנה. האושר נגמר, האור הלבן חסר. היא הפכה כמו רבים בכפר, קופצת בלילה, רצה אל הדלת, פותחת אותה, מביטה בחשכה… אין שם אף אחד, רק רעשי לילה וחתול השכן המוריד. באותו לילה היא לא יכלה לישון, רצה החוצה, הקשיבה ללילה והמתינה למשהו.
בבוקר, רינה נסעה חזרה לתל אביב. האחות במקלט זיהתה אותה מיד ולא הופתעה כשקיבלה שהיא רוצה לחזור עם הילד, כי הוא מצווה על ידי בנה שנפטר.
טוב, אמרה האחות, קחי אותו, נעזור בניירות.
היא עטפה את יוסי בשמלה, יצאה מהמקלט עם לב אחר העצב האינסופי נעלם, והשתנה למלא באושר ואהבה. אם גורלו של אדם הוא להיות שמח, כך הוא יהיה. במקומו של הריק נולדו תחושות חדשות של שמחה. כשחזרה לבית הריק, מצאה רק תמונות של בעלה ובנה על הקיר.
אבל הפעם הפנים בתמונות נראו לה שונות, לא רציניות ולא עצובות, אלא מוארות ברוך, ממריצות ומחזקות. רינה חיבקה את יוסי הקטן והרגישה חזקה הוא יזדקק לעזרתה והגנה ממנה זמן רב.
ועזרו לי, סיפרה היא לתמונות.
עשרים שנה חלפו. יוסי גדל לבחור יפה. רבות חיפשו אותו, אך הוא בחר באהובה, אחרי אמו, בשם לילי. הוא לקח את לילי לפגוש את רינה, והיא הבינה סוף סוף: בנה גדל והפך לאדם. היא ברכה את הזוג, נחג הגשמת נישואין, הם בנו קן משלהם. זמן עבר, ילדים נולדו, והקטן נקרא יוסי, כך רינה הפכה למלאת משפחה.
לילה אחד קראה קולות מהחלון, היא רצה לשער, פתחתה, יצאה לחצר. סופת רעמים נקרבה, ברק היה קרוב.
תודה, בני, לחשה רינה אל החשכה, עכשיו שלושה יוסיים יש לי, ואני אוהבת את כולכם.
עץ גדול שצמח ליד המזגן, שהשתלה בעלה בימיו של יוסי הראשון, רעה ברוח, וברק נצנע באורו כמו חיוכו של יוסי.
