עברו ארבעים שנה, אבל עדיין נרדפתי במחשבות על אותו בחור. החלטתי לחפש אותו.
מצאתי אותו אחרי ארבעים שנה, במקרה באינטרנט, בין מתכון לעוגת תפוחים למודעה על קרם נגד קמטים. שם מלא, ושם תמונה: שיער אפור, משקפיים, חיוך שמייד זיהיתי.
עצרתי באמצע ההקלקה. הלב פגע חזק יותר, כאילו הגוף זוכר משהו שהראש עדיין לא רוצה לתייג. לחצתי על הקישור. פרופיל של אמן, גלריה קטנה ברחוב פלורנטין בתל אביב, תמונות של ציורים נופים, שערים עתיקים, אישה בחלון. מתחת לאחד מהציורים כתוב: “הסתיו זוכר יותר מהקיץ”.
ידעתי שזה הוא. יובל. יובל שלי משנות הלימודים, שהייתי מאוהבת בו בשקט כל תקופת התיכון וגם אחרי. אחרי המבחן הבגרות הוא נסע, ואני נשארתי.
החיים הלכו אחרת נישואין, ילדים, גירושין, שקט ממושך ושגרה. אך התחושה ההיא מעולם לא כבתה, רק הסתתרה עמוק כמו מכתב במגירה.
לפני שהספיקתי לחשוב, שלחתי הודעה:
“לא יודעת אם אתה זוכר אותי, אבל אני זוכרת. אם תרצה לשתות תה, אני מגיעה לתל אביב.”
הוא השיב באותו היום:
“זוכר. ואני תמיד שותה תה אחרי השעה ארבע. את תמצאי את הכתובת באתר.”
קניתי כרטיס רכבת במחיר של 150 , ארזתי תיק קטן, סוודר חמים והמכתב הישן שמעולם לא שלחתי. ברכבת הסתכלתי על העצים החולפים זהובים, חומים, מצופים ברק והרגשתי משהו מוזר: כאילו הזמן חוזר לאחור, כאילו חזרתי לגיל שמונה-עשרה.
ירדתי בתחנה בתל אביב והרגשתי לראשונה מזה זמן רב שמשהו משמעותי קורה. לא ידעתי מה, אבל לא רציתי לפספס.
הסדנה שלו הייתה באחת הסמטאות הצמודות לפלורנטין. מדרגות צרות, דלת כבדה עם חלון מזוגג, מעליה שלט נחושת: “יובל מ. סדנת ציור”. הלב הפקיע חזק כשדפקתי. רגע של שתיקה, ואז נשמע קולם המוכר: “פתוח”.
נכנסתי. הפנים היו אחרת ממה שדמיינתי, ובוזמנית בדיוק כמו שצריך: ריח של שמן טרפנטין, חשכה קלה, אור יום שנכנס דרך חלון גבוה, ציורים משתקעים על הקירות, כוס עם מברשות, ספל קפה כמעט נגוז. הוא עמד מאחורי הקונב, הסתובב לאט, כאילו ציפה לבואי. חייך לא בחיוך רחב, אלא במבט בעיניים.
“לא השתנית בכלל”, הוא אמר, למרות שזה לא היה נכון. בקולו אין מרמה.
“גם אתה לא”, עניתי.
הזמין אותי לכיסא עור רך, הכין מים לתה. שוחחנו. קודם כל על שומיים רכבות, פקקים, איך תל אביב מתמלאת בצבעי הסתיו. אחר כך על הכל: איך עברו השנים, על חיי, על האיבוד של אהובים, על הבדידות בתוך קהל.
על השולחן ריח לחם טרי. בכוסות האדים של תה עם קירות. דרך החלון נשפך אור זהוב רך. היה כל כך שקט שהייתי שומעת את נשימתי.
פתאום שאל: “חושבת לעתים על הקיץ ההוא?”
“כל הזמן”, עניתי לפני שהספקתי לחשוב.
במהלך יומיים היו לנו קשר בלתי נפרד. עברנו ברחוב ירקון, אכלנו פלאפלים בפלאפלייה בכיכר רמת, צחקנו על דברים שרק מי שמזכיר את הטעם של משקה פירות בבקבוק זכוכית וקול פעמון השיעור מבין.
הוא לא שאל כמה זמן באתי. גם אני לא אמרתי מתי אביע. זה היה כמו בועת סבון רך, רגיש ויפה. והכל הרגיש ממש מציאותי.
בבוקר היום השלישי ארזתי את התיק והצבתיו ליד הדלת. הוא חיזק לי ספל תה ואמר בפשטות: “אל תחזרי עדיין.”
“אבל יש לי חובות, בית…”
הוא זיז את ראשו. “הכל מחכה שם. כאן מחכה מישהו שלא רוצה לאבד אותך שוב.”
הסתכלתי מהחלון על העצים המסתיימים וקילמתי: אולי הפעם זו אני צריכה להישאר?
לא עליתי ברכבת. התיק נשאר על הדלת, ואני ליד החלון, עם ספל תה ברחבי היד, בכיסא שלו, בעולם שלו. הרגשתי מבוכה, כאילו עשיתי משהו חסר משכל, אבל הרגשה זו חצתה אותי מהר יותר מהאמת.
נשארתי עוד יום. ואז עוד יום. ולבסוף הפסקתי למנות.
בסדנה שלו הזמן זז אחרת. עזרתי לו למיין צבעים, לנגב מסגרות, לקרוא לו בקול כששרטט. פתאום גיליתי שניתן לחיות בפשטות, באוויר, בלי לחלק הכל לחלקים.
בערבים הלכנו ברחובות העתיקים. בין אנשים, אבל בנפרד. אף אחד לא ראה בנו מוזר. אולי כי זה היה טבעי. אולי כי אף אחד לא מתעניין אם אנחנו בשלושים או שישים.
יום אחד מצאתי על השולחן סקיצה קטנה: אני יושבת ליד החלון, מביטה באור. כתוב למטה: “סתיו שחזר”. לא אמרתי דבר. רק נגעתי בנייר באצבע והשתחוויתי בחיוך שקט.
איני יודעת אם זה לנצח. לא מתכננת. לא שואלת. מספיק לי הרגע הזה שמישהו אמר “תשארי” ושמעתי זאת באמת.
חיכיתי לארבעים שנה להחלטה הזאת. עכשיו אינני רוצה לחכות יותר.
