הטלפון צלצל. מספר שלא מכירתי. הרמתיו מיד, כשרחצתי כוסות אחרי שטיפלתי בכיריים.
שלום, גברת רונית? קרא קול נשי, צעיר, עם מבטא קל מארץ השכנות.
כן, מדברת.
אל תנתקי זה חשוב. יש לי ילד עם בעלך.
בשלב הראשון חשבתי שלא הבנתי נכון. ברגע השני חשבתי שמדובר בבריחה. ברגע השלישי הרגשתי איך כל גופי קפא ברגע. התחלתי להישען על השולחן כדי שלא אפול.
מה אמרת? לחשתי בקול מרוטט.
מאיר נהג משאית שמוביל עד גרמניה. הכרתי אותו לפני יותר משנה. חשבתי שהוא רווק.
דיברה באיטיות, כאילו הכינה עצמה לשיחה הזאת זמן רב. כל מילה הייתה כדריכה כבדה. בעלי אותו האיש ששלח לי את ההודעה אתמול בערב: אשאר יותר זמן, ההחלה מתארכת באותו זמן היה לו משפחה שנייה.
התינוק בן שבעה חודשים אמרה האישה. אינני רוצה כסף, רק רוצה שידעי.
הטלפון נפל מידי. צליל הנפילה שבר את השקט כמו פצירת זכוכית. הסתכלתי על המטבח, על התמונה שלנו על המקרר, והרגשתי שהחיים שלי מתפזרים לרסיסים.
לא זוכרת כמה זמן נשארתי על הרצפה, מתגבת אל הארון. הזמן עצר. במוחי חזרה המשפט החוזר: יש לי ילד עם בעלך. חזרתי עליו במחשבות כאילו זה יגרום לו לא להיות אמיתי, אבל כל חזרה הייתה כאב כבד יותר.
בערב חזר מארי, קולו רגוע כרגיל.
הכל נגמר, מחר אני חוזר. רוצה משהו שאני אביא? שאל, כאילו מדבר עם חבר.
הלכתי למלבונה. רצתי לומר: תביא צריך לשוחח.
היום למחרת הגיע. המשאית עצרה מול הבניין, ומאת מקום המרחב שלי ראיתי אותו יוצא, עייף, ללא שום סימן שהוא יודע שהבית הזה כבר לא שלו. הוא נכנס, חיבק אותי ברגש רפלקטיבי. הרחקתי אותו.
קראה לי אישה מגרמניה, אמרתי. היא אמרה שיש לה ילד איתך.
גרוּעָה האדמה מפניו. הוא לא ניסה להכחיש. ישב, הסתכל ברצפה כמה שניות, ואז התחיל לדבר.
לא רציתי שאתה תגלה כך. זה היה טעות. הכל השתלט עלינו. קולו נשבר. הכל התחיל כקשר שטחי קפה, שיחה, פתאום בפארק. לפעמים אדם צריך שמישהו ישמע לו.
ואז הפקדת אותו חתכתי בחומרה. זה מספיק.
הוא נשאר שלשום, ללא היצלבות. הוא לא הכחיש, אין לו עוד מילים להתגונן.
היא לא ידעה שאני נשוי, הוסיף אחרי כמה רגעים. כאשר היא נכנסה להריון, אמרתי לה שאסדר הכל, שאקח משכנתא, שאעזור. אבל לא הצלחתי. לא ידעתי איך להסביר לך.
מתקשקשת הפכתי לקרח. הסתכלתי עליו והרגשתי ריקנות. אותו אדם שעבר איתי יותר משבעים שנה הפך למדומה, כאילו מצפייה דרך חלון.
למה? שאלתי סוףסוף. היה לנו הכול.
בגלל זה, ענה בדממה. היה לנו יותר מדי שגרה, ופחות אהבה.
ראשית הבנתי שהבוגדנות אינה תמיד נולדת מרגש. היא יכולה לנבוע משקט, מחוסר שיחה, משנים של חוסר דיבור. אבל זה לא אומר שהיא כואבת פחות.
הוא חזר למטבח, משאיר אחריו ריח של קור ובנזין. הדלת נעצה, ואני נופלת לכיסא. בחדר שוררת שקט. על השולחן עומדת הקפה שלו, עדיין חמה. רציתי לשבור אותה, להרוס כל תזכורת אליו, אך רק הזזתי אותה לצד אחר.
למחרת לא שמעתי ממנו שיחה, ולא קיבלתי הודעה. לבסוף הגיע SMS: צריך לחשוב. בבקשה אל תסגרי את הדלת. לא השבתי.
במחשב הערבתי על פרופיל האישה. תמונה של נער עם עיניים חומות, כה דומות למרק, ולבבי נוקש.
הביני שהפגיעה שלה שונה משלי, אך אמיתית. היא חיה באותו שקר, חלק מהסיפור שהוא כתב בלי רשותנו.
סגרתי את המחשב. לא בכיתי. דמעותיי נגמרו. נותר לי עייפות עצומה, כאילו כל השנים נפלתי עליה בבת אחת.
עברה שבועיים והבית נשמע ריק, והמיטה רחבה מדי. קיוויתי לשמוע ממנו, לראות אותו נעמוד בפתח עם המבט שממיס כעס. הפעם הוא לא הגיע. במקום זאת קיבלתי מכתב מעטפה רגילה, כתיבו נוטה, כאילו נכתב בזריזות.
אני לא מחפש סליחה,״ התחיל. רק רוצה שידעי שלא תכננתי את זה. לא רציתי לחיות חיים כפולים. זה קרה. מתבייש שאין לי אומץ לומר את האמת. הילד שלי, אעזור לו, אבל לא רוצה לשבש את חייהם. אשוב אם תאפשרי.
קראתי את המכתב כמה פעמים. כל משפט נשמע אחרת פעם כאשמת, פעם כהצדקה. לא יודעת אם הפגע יותר המשפט הילד שלי, או אני רוצה לחזור. איך חוזרים למקום שרצנו בעצמנו לשרוף?
כמה ימים אחרי כן הוא הופיע. עומד בדלת, רזה יותר, שיערו משורגן באפורים. מבטו זהה לאותו שהחזיק את העולם. בידי שקית, כאילו מוכן לכל.
אני יודע שאני לא ראוי, אמר. אבל אני לא יודע לחיות בלעדייך.
לא הגבתי. שחררתי אותו להיכנס. הוא ישב ליד השולחן, האותו שבו שתינו קפה בבוקר. שתינו בשקט. לבסוף שאלתי:
ואתה? מה עם היא?
היא יודעת שחזרתי הביתה, ענה. לא רציתה לעצור אותי.
הדיאלוג לא יצר החלטה, לא הבטחה. רק ריקנות שמרחפת בינינו כמו ערפל של חוסר שם.
מאז אנו ישנים בחדרים נפרדים. הוא ממשיך לבשל, לתקן, לתקן דברים שלא שם לב אליהם. ואני לומדת לחיות באמונה שלא ניתן להרכיב הכל מחדש, גם אם מתחשק מאוד.
לעתים, כשאני מכבה את האור בערב, אני חושבת על הילד על הנער עם עיני מרק. תוהה אם הוא ירצה להכיר את אביו. ואם אוכל לסלוח לו לפני שהוא יפעל.
אין לי תשובה אם עוד אוכל לאהוב אותו. מה שאני יודעת היא שאני כבר לא יכולה לחיות בשקר. והכאב הזה הוא תחילת דרך חדשה, אמתית. לעולם אל תתפשרי על שקר, גם אם הוא נוח האמת היא שמחזיקה את הלב שלם.
