יומן, 12 באפריל 2025
אוהבתי את הנכדה שלי, אורלי, במשך שנים שנים, ולא ידעתי עד מתי תיסחף הלב למילים של תקווה כזו. לפני שנים, שלוש עשרה, חזרתי הביתה אחרי שהשוטרים הביאו לי ילדה קטנה, מבולגנת, מביטה בעיניים מלאות דמעות. חשבתי שזה רק למספר שבועות, אולי חודשים, עד ששרה, בת זוגי לשעבר, תחזור מהעבודה בחו”ל. בתקשורת הטלפונית הוציאה לי בקול נרגש: דוד, תדאג לאורלי, אני צריכה לעלות, אחרת לא נצליח. אחזור, מבטיחה. האמנתי במילים כמו בתפילה.
במהלך החודשים הראשונים ניסיתי להסביר לאורלי שהאמא עובדת קשה בחו”ל כדי שנוכל לחיות טוב יותר. סיפרתי לה על ערים רחוקות, רחובות צבעוניים, רכבות ומטוסים שיביאו את האם חזרה. שלחתי מכתבים לבת שלי, ביקשתי חדשות, שלחתי אליה תמונות של אורלי, ציורים ראשונים, סיפורים על הלימודים, על האופניים וכיצד היא אומרת: אוהבת אותך, סבתי. תגובותיה הפכו לקצרות יותר, ובסופו של דבר קיבלתי רק גלויה אחת-שתיים, חתומה אמא, שנשלחה מענבי, או ממלטה, או מפולין כמה פתקי נייר עם כתובת חוץ-אירופית. לאורלי זה היה עדות לכך שהאמא לא שכחה, אבל לי זה הפך לבדיחה מרושלת שהזעזעה את ליבי בתמידיות.
חיינו הפכו לשגרה של שקט וביטחון. כל בוקר הכנתי לה ארוחת בוקר, הלכתי איתה לבית הספר, חיכיתי לה עם ארוחה חמה, עזרתי במטלות. שבתות יכלו להיות פשוטות: אפינו עוגה, צפינו בסרטי מצוירות, או הלכנו לטייל בפארק של גבעתיים. אורלי הייתה בת חכמה, רגישותה עמוקה, ולעיתים הייתה סגורה מעצמה; היא שאלה על האמא, אך השנים גרמו לה לשאול פחות. בגיל עשר קיבלה טלפון נייד ראשון ושלחה לי: מתי תחזרי? אבל תשובה לא הגיעה.
הייתי בטוח שהיום שבו האם תחזור, תסביר הכל ונוכל להרים את הפירור. לא רציתי להודות לאורלי שפחדתי שהאמא תישאר חסרה לעד, ולכן המשכתי לומר לה: צריך להאמין, לא ניתן לאהבה לדעוך.
הקשר האמיתי נחשף ביום רגיל אחרי הצהריים, כשאורלי הייתה בת חמש-עשרה. היא חזרה מבית הספר, שארפה את התיק על הרצפה ובכתה בפתח המטבח. בעיני ראיתי משהו שמעולם לא ראיתי תערובת של מרד וכאב.
סבא, צריך לדבר, לחשה בקול חזק. ישבתי לשולחן, הלב שלי קופץ כמו ברק.
יודעת מה? היא המשיכה, אני יודעת שהאמא לא עובדת בחו”ל. היא עזבה כי לא רצתה לגדל אותי. מצאתי את המכתבים שלה בארון שלך, וקיבלתי הודעות מהטלפון שלך. אפילו את התמונות מהגלויות אלה לא ערים באירופה, אלא תמונות מהאינטרנט.
התפתי. ניסיתי לדחות, להמציא עוד סיפורים, אך לא היה לי כוח. השקר שלי השתולל על ראשי.
למה שיקרת לי? קראה אורלי בעיניה מצער שמכריע אותי. במשך שנים חשבתי שאני חשובה, שהאמא תחזור ועכשיו אני מבינה שלא באף פעם.
בכי זרם. ניסיתי להסביר שהשתדלתי להגן עליה, לחשוב שזה טוב יותר, שלא תדע את האמת מוקדם מדי, שלא תרגיש לא נאהבת. כל מילה שהוציאה רק חיזקה את תחושת החושך. אורלי לא בכתה, לא צעקה היא רק קראה:
אני צריכה זמן.
הימים הבאים עברו כמו שני זרים שמבלים יחדיו באותו בית. אורלי נעלמה לחדר, לא דיברה, ולא חייכה. חשתי כאב של אובדן דומה לאבדון הילדה שלי. התפללתי בלילות, בכאב ובבושה.
כתשתי לה מכתב, שבו התנצלתי על כל השקרים, הבעתי את אהבתי ללא תנאי, והבטחתי להישאר לצידה גם אם היא לעולם לא תסלח לי. השארתי אותו על השולחן וקיוויתי לתגובה.
אחרי שבוע, היא חזרה למטבח, ישבה מולי וללא מילים לקחה את ידי. בעיניה נראו דמעות, אך גם ניצוץ של תקווה.
אין צורך לשקר עוד, לחשה. רק רוצה שנמשיך יחד, גם אם לא הכל היה כפי שסיפרת לי.
לא תוקנו כל הדברים באותו רגע. במשך זמן ארוך נמשכה השקט הכואב, שהציף את הקשר שלנו כמו דולפין במים עמוקים. ראיתי אותה נראית יותר סגורה, חשדה יותר, לא מתפרצת עם חברותיה. בלילות קלטתי את בכותה מהקירות, אך לא הלכתי לשמוע. במקום זה, בכל בוקר השארתי לה ארוחת בוקר אהובת הלב לחמלה עם גבינת קוטג’ ותפוחי אדמה ממולאים, והכנתי לה כריך עם ריבת תות, כדי לבנות גשרים קטנים.
לפעמים היא נחה במטבח אל מאוחר הלילה, והיינו יושבות שותות תה עם דבש בשקט. אין מילים רבות, אך השקט ההוא היה כמו פלסטר על פצע איטי, רגיש, אמיתי. הבנתי שאין לי זכות לדרוש סליחה, אלא לתת לה להחליט אם היא רוצה להאמין בי שוב.
הקושי הגדול היה לשוחח על האם. היא רצתה לדעת הכל מי היא הייתה, למה עזבה, האם אהבה אותה. עניתי בכנות, וכל תשובה דרשה ממני דמעות. אמרתי: לא יודע הכל, אבל יודע שהייתי רוצה להיות הבית עבורה, גם אם לא תמיד ידעתי לאהוב נכון.
עם הזמן, החזרנו את הקשר לאט, בחשש, אבל עם בגרות חדשה. הזמנתי אותה לעזור בגינה, כמו בעבר: נשתולנו פרחים, נקטפנו עשב, ולאחר מכן אפינו תותי עץ עם קינמון. בפעם הראשונה אחרי חודשים, היא צחקה בקול גבוה עד שהציפורים נמשכו למקומות האוכל שלהן, ושכנה שלנו ממרפסת הצביעה מביטה בחיוך.
באחד הערביים, היא שמעה על כתפי ולאחר מכן לחצה על כתפי בחשש ואמרה ברכות:
סבא, תודה שלפעם לא נשארת, כשצריך. ותודה על היכולת לומר סליחה, אפילו כשזה קשה.
חיבקנו חזק, והרגשתי שהכבד שלי נפל לרווחה בפעם הראשונה אחרי שנים של כאב. הוא לא נעלם לחלוטין, אבל הרגשתי שאנו עומדים יחד מול העבר, ולא נגדו.
היום אני רואה באורלי תודעה, לעיתים עם שאלות שלא עוד מצאתי תשובה, ולעיתים עם חום ותודה. למדתי שהמשפחה היא לא רק קשר דם, אלא קשר לב שנבנה מחדש כל יום, גם אחרי המשבר הגדול ביותר.
האמת, כמה שהיא קשה, היא היסוד היחיד של קרבה אמיתית. אולי יום אחד אורלי תחפש את האם ותשאל אותה שאלות שלא יכולתי לשאול. אהיה לצידה, לא משנה מה תחליט. החשוב היום הוא שהצחוק חזר לביתנו צחוק שקט, חייכן, אמיתי, בדיוק במקום שבו אנשים באמת אוהבים אחד את השני, גם עם הטעויות והאמת הקשה.
והלקח שלמדתי: אהבה משמעותה להיות נוכח, גם כשזה כואב ביותר.
