לאחר הלווייה של בעלי, בני הוציא אותי משׂכּון הקטן שלנו. בקצה של ההריף, הוא פנה אלי בעיניים קפאה ואמר:
זה המקום שבו את יורדת, אמא. איננו יכולים לעזור לך יותר.
השתקתי. במשך שנים שמרתי סוד כבד, סוד שבעתהיום בני האדיש יחזה צערו.
בבוקר שבו קברנו את יעקב, ירד גשם דק. המטרייה השחורה שלי לא הצליחה לאטם את הריק שבחזה. רגשתי רטט בידיי, קמיע בוער בנתיים, והאדמה הרטובה נראתה כמו עור של תינוק מת. יעקב, שעמד לצידי כמעט ארבעים שנה, הפך ערמת אדמה קפואה.
אין זמן להתאבל.
איציק, הבכור האיש שהיווה על פי יעקב סמל של אמון לקח מפתחות הבית לפני שהאורחים סיימו אפילו לשתות קפה.
פעם, כאשר יעקב היה בריא, הוא אמר: הזדקנו, תעבירו את הכותרת לשמו של איצי, הוא ייטול על עצמו את האחריות. מה אם אםאם זה קונפליקט של אהבה? העברנו את הבית והשטח לבנו.
ביום השביעי לאחר הקבורה, איצי הזמין אותי לנסיעה להרגעת הראש. לא ידעתי שהדרך מובילה אל סכין מאחורי הגב.
הוא עצר ליד תחנת אוטובוס ישנה על שפת העיר, ובקול קר וחד, אמר: צאי מכאן. אני ואשתי לא יכולים להחזיק אותך. מעתה את לבד.
אוזני נצנצו. העולם נטה. עיניו היו קשוחות; אם הייתי מהססת, הוא היה דוחף אותי החוצה.
מצאתי את עצמי יושבת על מרופטת ליד חנות קטנה, מחזיקה שקית בד עם כמה בגדים. הבית שבו טיפלתי בבעלי וגידלתי את ילדיי כבר לא שלי; על שמו של איצי הייתה חותמת העלם. אין לי זכות לשוב.
אומרים שהאלמנה עדיין מחזיקה בילדיה. לפעמים, להיות עם ילדים מרגיש בדיוק כמו להיות ללא ילדים.
איצי קיפץ אותי במלכוד, אבל לא בידי ריקה.
בכיס החולצה שלי שמתי פנקס חסכונות חיסכון של שנים, שקבענו יחד עם יעקב שקל אחרי שקל, עד שהגיע למיליוני שקלים. לא סיפרנו לאף אחד. לא לילדים, לא לחברים. אף אחד.
אנשים מתנהגים כשחושבים שאין לך מה להציע, אמר לי יעקב פעם. בחרתי דממה באותו היום. לא אבקש, לא אגלה, רק אראה מה יקרה לי ולאיצי.
בערב הראשון, בעלת החנות, רונית, חמתה עלי והבאתי לי תה חם. כשסיפרתי לה שבעלי נפטר וילדיי הלכו, היא נחמה ואמרה: זה הרבה היום, בת. הילדים יודעים לספור כספים יותר מאשר אהבות.
שכרתי חדר קטן, תשלום מהריבית שהחסכונות שילו. שמרתי ראש נון. בגדים ישנים, מזון זול, לא הסתכלו עליי.
בלילה, בקומה של מיטת במבוק רועדת, התגעגעתי לצפצוף של המזגן במעלה הבית ולריח של סלט הזנגביל של יעקב. הכאב נמשך, אך אמרתי לעצמי: כל עוד אני נושמת, אני נמשכת קדימה.
למדתי את קצב החיים החדשים.
ביום, עבדתי בשוק שטיפת ירקות, נשיאת שקיות, אריזת פירות. השכר היה צנוע. לא משנה, רציתי לעמוד על הרגליים, לא על רחמים של אחרים. הסוחרים קראו לי אמא רונית. אף אחד לא ידע שכל ערב פותחת את פנקס החסכונות לרגע, ואז חוסמת אותו שוב. זו הייתה הביטוח השקט שלי.
אחר הצהריים פגשתי ידידה ותיקה, חנה, מהנעורים. סיפרתי לה בקיצור על פטירת יעקב וקושי זמני. היא הציעה לי מקלט בחנות המשפחתית שלהם אוכל ומיטה מאחורי המטבח, בתמורה לעבודה. היה קשה, היה הוגן, והחזיק אותי באכילה. זה היה עוד סיבה לשמור על הסוד.
שמועות על איצי נמשכו. הוא ובתו גרו בבית גדול, נהגו במכונית חדשה והוא שיחק בקזינו. הוא כנראה כבר רכש את החזות, לחש מישהו. חזהי צף, אך לא קראתי לו. הוא השאיר את אמו על שפת הדרך; מה עוד לומר?
איש בחולצה חלקה הגיע לאוכל שותף לשתייה של איצי. הביט בו זמן רב ושאל: אתם אם של איצי? הנחתי ראשי.
הוא חייב לנו מיליוני שקלים, אמר. הוא נעלם. אם את רוצה להציל אותו, תשמרי אותו. הוא חייך במרירות. הקצף נגמר. ויצא.
עמדתי במקום שבו השאיר את סלט הכלים, חיבוק של מגבת, והקפתי למחשבות על בני הילד שהשקתי לשינה, האיש שדחף אותי מהאוטו. האם זה צדק? עונש? לא ידעתה.
חודשים חלפו. איצי חזר רזה, עיניים ריקות, ללא שפכטה. נפל על ברכיו כשראה אותי.
אמא, טעיתי, גרגר בקולו. הייתי רשע. בבקשה, הצילי אותי הפעם. אם לא תעשי זאת, המשפחה תתפרק.
זיכרונות עלו כמו גאות: הלילות לבד, הדרך הריקה, הכאב. ואז קולו האחרון של יעקב לחן באוזני: לא משנה מה הוא יהפוך, הוא עדיין בננו.
ישבתי זמן רב בדממה. אחרי כן חזרתי לחדר, הוצאתי את פנקס החסכונות חיי חסכון של שנינו והנחתי אותו על השולחן בינינו.
זה הכסף שהקמתי עם אביך, אמרתי בקול אחיד. החבאתי אותו כי חששתי שלא תעריך אותו. עכשיו אני נותנת לך. אך תשמעי: אם תדריסי את אהבת אמא שוב, אף עושר לא ירים את ראשך גבוה.
ידיו של איצי רעדו כשקיבל את הפנקס. הוא בכה כמו ילד בגשם.
אולי ישתנה. אולי לא. אבל עשיתי כמיטב יכולתי כאם.
והסוד, סוףסוף, נחשף בדיוק ברגע שבו היה צריך.
