13בקיץ ההוא, בגיל שלושעשרה, למדתי להסתיר רעב וגם בושה. המשפחה הייתה כל כך דלה, שבבוקר כמעט לא היה לי מה לאכול לפני הלכתי לבית הספר. בזמן ההפסקה, כשחבריי פתחו תיקים ויצאו מהם תפוחים, עוגיות ופלאפל, הייתי מתכחש, מוריד ראש, כדי שאף אחד לא ישמע את גלי הרעב המהם. אבל הכאב האמתי היה לא הרעב, אלא הבדידות.
יום אחד הבחינה בי בחורה בשם נועה. היא לא אמרה דבר, רק הניחה על השולחן שלי חצאי ארוחה שלה. הלב שלי חימם, רציתי לדחות, אבל היא רק חייכה. למחרת חזרה על אותו מעשה, ואז שוב. חצי עוגה, תפוח, מאפין עבורי היה זה עולם שלם. בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו רואה אותי, ולא רק את עוני.
אחרי זה נועה נעלמה. משפחתה עברה לגור בנתניה, והיא לא חזרה לבית הספר. כל בוקר עמדתי בפתח הדלת, מחכה לראות אותה נכנסת, מתיישבת לידי ואומרת: «קחי, זה בשבילך». אבל הדלת נותרה ריקה. טוב ליבה לא הלך איתה; הוא נחרת בתוכי.
שנים חלפו, הפכתי למבוגר. מדי פעם נזכרתי בנועה כסמל של ניסים שנשארו בלב. אתמול, בזמן שהנערה הקטנה שלי, עדי, חזרה מבית הספר, היא ביקשה:
אבא, תכין לי מחר שני חצאי סנדוויץ’?
שניים? תמהתי. את כמעט ולא סיימת אפילו אחד.
היא הביטה בי ברצינות:
אחד בשביל הילד מהכיתה. היום הוא לא אכל.
חילקתי לו את ארוחתי. ניתקתי במחשבה. במעשיה של עדי ראיתי את נועה שוב אותה בחורה שחלקה איתי לחם כשהעולם היה שקט. טוב הלב שלה לא נעלם; הוא עבר דרך השנים, עבר דרכי, וכעת גר בתוכי ובבתי.
יצאתי למרפסת, הסתכלתי לשמים והדמעות גלשו במרצף. ברגע ההוא הרגשתי הכול רעב, תודה, כאב ואהבה. אולי נועה שכחה אותי; אולי היא לעולם לא תדע איך השפיעה על חיי. אבל תמיד אזכור: פעולה אחת של טוב יכולה לחצות דורות.
היום אני בטוח: כל עוד עדי תחלוק לחם עם ילד אחר, הטוב ימשיך לחיות.
