היום חזר בי הזיכרון אל אותו ערב קיצוני במרתף של ביתנו ברחוב בן גוריון, תל אביב. קולי רעד כשקראתי את הקול של אמי, חנה, שנשמע כאילו היה נשבר מהכאב. בואי נזכור: קיבלתי את השאלה של אבאדודבפנים: «אבא זה נכון?». הוא ענה בקול שקט, מבלי להסתכל בעיני, והמשיך: «מה בדיוק?».
הוא נגע במילה של הרגע שבו הודיע לנו שהוא עוזב. «אני הולך משם והאישה החדשה מחכה לי לילד», הוא אמר, והשתיקה נפלה כמשקולת כבדתעור על החדר. האמא הייתה מביטה בחלל הריק, דמעותיה חיוורות, והדמעות שחלחו על לחייה היו אדומות מהשפעת השחור. שתי אחיותיי הקטנות, ענת ומיה, הצמידו זו לזו, מחפשות איזו תמיכה בחושך האינסופי.
אחר כך, אחרי נשימה עמוקה, הוא חייך בחשש ואמר: «זה נכון. החיים שלי צריכים להמשיך».
בזעזוע, פוצצה קולי: «להמשיך? עם איזו אישה? עם בחורה בגילי? עם האישה שמזלזלת באמא ובנו? אחרי עשרים ושתיים של נישואין? אחרי כל מה שעשית בשבילי?».
אני הרגשתי אשמת שמאל הוא נפל בחוסר שליחות, אבל לא היה מוכן לעצור. קירית, האישה החדשה, כבר עטפה אותו בנעורים ובמחמאות. היא הייתה בת עשרים וחמש, כמעט בגילו של אני, גסה, חמדנית וקולנית, והכריזה לכל מי שהיה סביב: «אני העתיד שלו, אתם רק העבר. תתפלו».
אמא נשארה שקטה, לבה כבר לא מצא כוח להילחם. אחרי שנים של אהבה, לילות ללא שינה, אחרי שהעניקה לו את כל מה שיש לה, הוא עזב, משאיר אותה עם כאב ושלוש ילדות.
חודשים חלפו, המתח רק הלך וגבר. אחת משיחותיי עם קירית הייתה קריטית: חטפתי אותה באמירות קשות «את לא יותר מאפס! ולא תהיי חלק מהמשפחה שלנו!». היא חייכה, שלפה טלפון והחלה לצלם כל דבר, מאיימת בשפיכה של תקריות.
שבועות לאחר מכן קיבלתי הזמנה לבית המשפט: אבא תבע את בתו אותי על «נזק מוסרי» שנגרם לקירית. במערערת של קורת עור, עמדתי לפניו, בעיניים מלאות דמעות, ושאלתי: «איך יכולת, אבא? אני בתך, תמיד האמנתי בך, התגאיתי בך ועכשיו אתה עושה את זה כלפיי?». הוא השיב בקור: «אתה צריך לכבד את קירית», כאשר הוא אחז את ידה של האישה שלו.
האם יושבתי משמאל וגרדתי את השפתיים עד שפגעו בדם, בעוד ענת ומיה בכתו בדמעה דוממת. היום הזה היה האחרון שבו ראינו את הדמות של אבא בחיים.
השתוקק של הצעירות והזדקנות מזויפת גרמו לו לאבד לא רק את משפחתו, אלא גם את עצמו. אנחנו, שלוש הבנות, נותרנו עם אמא. גדלנו מהר מדי, למדו מתוך כאב שאין דומה לו: משפחה אמיתית אינה תמיד זו שמקושרת בדם.
שנים חלפו, חנה נותרה גאה, למרות הבדידות. אנחנו בנותיי בנו את חיינו. קירית נעלמה, אחרי שלקחה ממנה כל מה שהיה כסף, דירה, כוח היא השאירה אותו ללא כלום, רק עם תינוק קטן ולב ריק.
בלילה אחד, הוא חזר, שובל אפור, עייף, מבטו של איש שכולו איבד. על המדרגות קיבלו אותו בנותי, שקטות, מביטות בו זמן רב, בעיניים ששאלו את השאלה שלא קיבלה תשובה: «איך יכולת לבגוד בנו, אבא? איך הצבת מישהי אחרת מעלינו? איך הרסנו את כל מה שהיה לנו?». הוא לא נשא תשובה, רק כיווה את ראשו מטה.
בין ההשתקה שלנו נותר רק מה שלא מתה כאב עמוק וצער מאוחר, שמלווה אותנו עד היום.
