רוני, את מוכנה כבר? אני אתעכב לבית הספר! נועה הנידה את החולצה האחרונה של יותם ותלתה אותה על החבל, שנמתח מעל המרפסת. המרפסת, שלא הייתה סגורה, קירותיה צבועים בצבע מתקלף, הייתה המקום האהוב עליה בבית.
נועה ניגשה למעקה ועצרה שוב, כמו תמיד. מהקומה השביעית נראה הנוף המדהים אל הירקון והסביבה. השחר כבר שלט בשמיים, והכול היה מוצף באור אביבי חד וזוהר. נועה צמצמה את עיניה ואחזה במעקה הברזל הדק באצבעות דקיקות. הנה, החיים! מאירים, יפים, הכל לפניה, הכול כל כך בהיר עד שכואב בעיניים. אצלה זה יהיה בדיוק כך! אם רק תספיק לעשות הכול, הכול יקרה בדיוק כפי שחלמה.
ענן דק הסיט את השמש לרגע. נועה נרתעה ויצאה מהאשליה. מסביב הכול חזר להיות פשוט ואפור יום-יומי. ככה זה תמיד: בהתחלה יש חלומות, ואז הופ! המציאות. מצד שני… איך אמרה ענת? “המציאות היא מה שאנחנו יוצרים; הכול תלוי בנו…” כנראה שהיא צדקה. אישה חכמה, סיימה אוניברסיטה. תמיד אמרה שלנועה יש סיכוי גדול להתקבל לאוניברסיטה. השאלה אם היא תרצה בכלל. נועה נשפה אוויר. לרצות זה לא מספיק, צריך לחשוב על הכול טוב-טוב. במצב העניינים הנוכחי, אבא שלה לא מצליח לבד. הקטנים עדיין קטנים, ואין מספיק כסף. יוצא שנועה תצטרך להחליט: אוניברסיטה או עבודה. בינתיים, נראה שרק עבודה כדי לעזור לאבא זו האופציה המעשית היחידה.
היא הציצה בשעונון הקטן שאבא נתן לה בכיתה ב’, ועיניה התרחבו. הן יאחרו! היא חטפה את הגיגית הריקה ופתחה את דלת המרפסת.
רוני ישנה, כף ידה מונחת מתחת ללחייה, כל כך מתוקה, שנועה לא יכלה שלא להתפעל מהיופי שלה. איזו ילדה יפה! ריסים ארוכים, נוגעים בלחיים. תלתלים בלונדיניים מפוזרים על הכר. יש המון עבודה עם השיער שלה, אבל נועה לא הסכימה לגזור. יופי כזה צריך לשמור. לאמא שלהן היו כאלו; המחשבה על אמא לא נעמה לנועה. יש אנשים שאפשר לסלוח להם הרבה, אבל בגידה כנראה שלעולם לא. ואמא בגדה. עזבה. רוני הייתה זעירה אז, בכלל לא זוכרת את אמא. קטנה כל כך, שהייתה קוראת לנועה “אמא”, וילדות בגן היו לוחשות ומסתכלות מוזר. נועה חייכה לעצמה ונזכרה איך ניגשו אליה הנשים בפעם הראשונה.
הן עברו לדירה הזו אחרי שסבתא נפטרה, והדירה שלה עברה בירושה לאבא. בדירה הישנה והקטנה שלהם, שני חדרים בלבד, כבר לא היה מקום לכולם, ולכן עברו לדירה גדולה ארבעה חדרים, כמה מרחב.
סבתא הייתה אישה קשוחה ומרוחקת, פרופסורית באוניברסיטת תל אביב. לא דיברה עם אף אחד בבניין, וראתה בשכנים אנשים שטחיים. נועה כילדה לא כל כך הבינה מה קורה, אחר כך ניסתה להמעיט בביקורים אצל סבתא. היא לא אהבה את האופן שבו סבתה דיברה עם אנשים. הייתה עוזרת לה כמיטב יכולתה, מתאפקת כל ביקור, שותקת וסופגת.
את דומה לאמא שלך, ובקושי ייצא ממך משהו טוב, אלא אם תציגי את הגנים שלנו. אבל! אבא שלך… הטבע לא התאמץ עליו במיוחד, אז לא בטוח שתצליחי. רק הידע יציל אותך! תלמדי טוב, אחרת תסיימי כמו אמא שלך.
נועה שתקה. מה כבר יש להגיד? וסבתא אף פעם לא סבלה תשובות. אבא שלה אולי לא כעס עליה כשהתלוננה, אבל נועה ראתה את פניו מתקדרות, ואיך היה מסתגר ולא מדבר. זה היה עונש חמור יותר מכל דבר, לכן ניסתה לא להתווכח ומיהרה לברוח אחרי שסיימה לעזור. רק פעם אחת לא התאפקה, וצעקה על סבתא.
אחיך ואחותך כנראה לא הבנים של אבא שלך, אז אין לי שום יחס כלפיהם. אל תזכירי אותם בבית שלי!
אז לא אהיה כאן בכלל! נועה קימצה את אגרופיה.
מה אמרת? סבתא הופתעה כל כך, שנועה נרגעה מעט, למרות שרק רגע קודם רצתה לשבור את כל פסלי החרסינה שלה ששנאה לסדר ולנקות. סבתא אספה אותם שנים, ואסרה בתוקף להכניס את הקטנים, מחשש שישברו החרסינה יקרה, והקטנים… לא הנכדים שלה.
לא אחזור! נועה שעטה מהבית בסערה. עד הבית הגיעה בריצה. רוני שיחקה בלול, ונועה הרימה אותה בזרועותיה.
את שלי! ויותם שלי! כולנו אחים, לא משנה מה יגידו! ולא צריכים אף אחד אחר!
אבא הציץ מהאמבטיה, שם שטף בגדים קטנים, והביט בנועה בדאגה. רוני ליטפה את פניה, והבינה שהן רטובות מדמעות, התחילה לבכות חזק יותר. יותם רץ מהמטבח, הביט באבא.
מה קרה להן?
לא יודעת.
נשים… יותם קפץ על שתיהן בחיבוק. רעבות? הכנו פסטה עם אבא.
הטלפון של סבתא צלצל שעה אחר כך. נועה שטפה צלחת, כיבתה את הברז, והקשיבה לשיחה של אבא: בהתחלה התפלא, אחר כך כעס, ובסוף היה חמור במיוחד. נועה התכווצה על כיסא, רק חיכתה לקטטה.
אבל לא קרה דבר. באותו ערב אבא חיבק אותה בשקט ולחש:
את לא צריכה ללכת יותר לסבתא.
למה?
כי אף אחד, גם אם הוא משפחה, לא יכול להעליב אותך ואת הקרובים שלך.
אנחת רווחה פרצה ממנה. לא תהיה יותר התחושה הזאת, הנשיפות היבשות של תוכחות. סוף סוף אפשר יהיה לדאוג למשפחה ולדברים שלה.
סבתא נפטרה שנה וחצי לאחר מכן. החודשיים האחרונים כבר נועה הלכה אליה שוב, אחרי שביקרה עם אבא בבית החולים. באותו גוף רזה ושברירי, איבדה כל זכר לאישה החזקה שהכירה. רק הקשיחות בדיבורה נשארה. כשצפתה איך היא מדברת עם האחיות, נועה אחזה ביד אביה.
אשאר.
בתי…
צריך, אבא.
האחיות נשמו לרווחה סוף סוף היה עם מי לתווך. נועה למדה במשמרת שנייה, אז יכלה להגיע לבית החולים בבוקר. כשסבתא ראתה את נועה יושבת זקופה על הכיסא, נרגעה ומדדה מילים.
את ילדה מיוחדת חיבקה אותה האחות הראשית. וסבתא שלך… אל תשמרי עליה טינה. מי שאין לו לב, לא מוצא שמחה בחיים.
ביום האחרון שפגשה את סבתא, זו שתקה והביטה לשמים האפורים. נועה סיימה לכתוב עבודה בברכיה, ארזה יומן ועפרון.
אני צריכה לזוז.
חכי… הקול נשמע דק כל כך, שנועה הפנתה פניה. תסלחי לי, ילדה. על הכול… החיים עברו בטיפשות… תשמרי על אבא.
נועה הנהנה, חיבקה את התיק, נשקה ללחייה, יצאה. פתחה הדלת, וחזרה לרגע, נתנה נשיקה עדינה.
תנוחי. אבוא בערב.
עוד ראתה את עיניה נשמטות ומיד יצאה. לבית הספר צריך שעה הליכה. אין זמן.
סבתא נפטרה באותו היום. נועה לא אמרה כלום, לקחה את רוני ואת יותם לחדר שלה. לסבתא אולי לא יכלה לסבול, אבל לאבא… היא הרי הייתה אם שלו. נועה ידעה שאבא יישב לבד במטבח, ינגב דמעות בסתר, ויבשל מחרתיים.
המעבר היה קשה. רוני חלתה, יותם שיגע את כולם, אבא התרוצץ בין עבודה לבית. נועה ארזה ארגזים ולחשה לעצמה שבדירה החדשה הכל יהיה אחרת. למי התפללה? לא ידעה, אבל זה הרגיש שמישהו שומע.
פתאום, לכל אחד היה מקום ופיזרו עצמם בחדרים וניסו להבין איך זה לא להיות צמודים. רוני לא ישנה טוב, בסוף מיטתה הוזזה לחדר של נועה. יותם כמעט לא יצא מהמטבח, שם למדה נועה ועשתה שיעורים.
תמלחי את התפודים. נאבקה בנוסחת פיזיקה, מקצוע שממש לא הסתדרה איתו.
נועה, המרק רותח, מה לעשות?
שנייה נועה חותכת ירקות.
זה לא מסתדר לי כאן, מה עם המספרים השליליים? נועה?
חכה, תראה.
רוני ישבה בשולחן ילדים, ציירה לעצמה באלבום הרי אם הגדולים לומדים, גם לה מותר.
בתחילה היה קשה. אבא עבד, הילדים היו עליה. עם יותם עוד הסתדרה, אבל רוני… הגן עזר, אבל היא חלתה הרבה, ונועה נאלצה להחסיר לימודים. כך היה, עד שענת הופיעה.
את ענת פגשה במקרה. בשבוע הראשון, ירדה עם רוני לגינה. יום חם, מלא ילדים והורים, סבתות, מטפלות וכולם מסוקרנים, עוקבים. רוני רצתה נדנדה, הייתה תור.
אמא! קראה רוני בכל, הנשים התרוממו. איזו אמא? זו? כמה היא כבר, בת עשרה?
מיד הופיעו “ידידות” שסיפרו מה דעתן.
רוני התעקשה, נועה לא מצאה איך להרחיק אותה מכל הצהריים הזה.
מה הולך כאן?
נועה קפאה; לרגע נדמה היה לה ששומעת את סבתא נימה חדה מתכתית שעצרה הכול.
ענת! שלום!
אישה צעירה ואופנתית, הרימה את בנה.
טוב שבאת. יש לנו שכנה חדשה, והיא בברווזיה שלנו לא התקבלה.
בפירוש רמזה לנשים, לקחה את התיק והלכה.
מה הבעיה? ענת הסתכלה סביבה.
הסבתא הצעקנית תפסה מרפקים.
תראי מה קורה, ענת! ילדה ילדה בגיל צעיר! מה, זה בסדר? את הרי עורכת דין, זה חוקי? ילד מחנך ילד! את חייבת להתערב עדיף למסור ילדים כאלה מוסדות!
זה הכל? ענת הרימה גבה.
הנשים שתקו, והחלו מתפזרות.
איך קוראים לך?
נועה. זאת אחותי, רוני.
אותי את מכירה, אין צורך בגינונים. אל תקראי לי דודה!
איך כן?
איכס, חס וחלילה! עוד מוקדם לי לתואר כזה היא צחקה. פשוט ענת. הפרש הגיל לא כזה דרמטי.
נועה לא נזכרה מעודה איך נהייתה ענת לחברתה. מי יאמין? נערה ואישה בסוף שנות השלושים. אבל נראה שמישהו מלמעלה החליט שנועה צריכה בדיוק את זה, וזיכתה אותה בכרטיס מתנה קטן.
עד מהרה הבינה למה ענת זוכה לכבוד ואולי גם לחשש. היא היתה משפטנית, מתמחה במשפחה, וכולם בשכונה פנו אליה. ענת ידעה לשתוק.
את מתארת לעצמך מה אני יודעת עליהם? צחקה בעודה עוזרת לנועה להוריד וילונות. יפה הוילון, אבל ניקוי בעיה.
למה פוחדים ממך?
כולם רוצים להיראות בסדר. ואם הפסאדה נשברת? אף אחד לא רוצה להיחשף כמי שלא משלם מזונות, או נוטש הורים בבתי אבות לטובת דירה.
נועה הנהנה. לכן אביה החליט לעבור דירה, להתרחק מכל מי שידע למה אמא עזבה…
רק לענת גילתה על אמא. לא היה לה מושג כמה מחניק הלסתום בבטן. כי העלבון אוכל אותך, השאלות מרקידות בלילות, ומה אם סבתא צדקה והיא, נועה, תהיה כמותה?
פעם הבקשה הייתה צנועה. ענת ביקשה שתאכיל את החתול.
יש לי דיון, לא יודעת מתי אשוב. אחרי זה לרופא ואז פגישה. תעשי טובה. אחרת יעשה לי בלאגן.
חתול…
ענת צחקה.
אם הוא נוטר, לא ישן. יישב עלי, מחכה לי.
אז תנעלי אותו.
ענת קרצה.
שימי לב! היא סגרה את הדלת, מאחור ישן נִמרו הקטן שלה.
עכשיו… אחת, שתיים, שלוש!
דפיקה חזקה. נועה קפצה.
ראית? עד שלא אפתח.
ענת ליטפה אותו, הראתה איפה האוכל, והסתלקה.
נועה התעכבה, רוני התמהמהה בגן, בחרה שוקולד שעה. יותם ביקש עזרה עם שיעורי בית, עד שנועה הגיעה לענת, כבר שמונה בערב.
סליחה, נמרו. זה מה יש! פתחה אוכל וערכה קערה.
דלת נטרקה; נועה נבהלה.
את… ענת נפלה על כיסא, עייפה. תודה שלא שכחת.
ענת, אני…
ענת רכנה ובכתה. איזה הלם! תמיד חזקה, ופתאום בכי. נועה התיישבה, חיבקה אותה.
סליחה… נשברתי. יום נורא… ואין עם מי לשתף. אין לי אמא, ואני לבד.
אני? צחקו עיניה של נועה. אני לא קיימת?
ענת חייכה, ליטפה את תלתליה של נועה.
תמיד רציתי תלתלים. לנשים תמיד חסר מה שאין… גם… ילד.
ענת השתתקה.
טוב, תלתלים קל לעשות… ילד?
נועה העיזה לשאול; סבתא הייתה נוזפת. אבל ענת כל כך עזרה; גם לרוני, גם ליותם, וגם לבית עזרה וסבלנות.
ענת ניגבה דמעה, שלפה תיק מסמכים.
הנה גזר הדין שלי. לא יהיו לי ילדים. לעולם. באשמתי בלבד. לפעמים מחיר של טעויות כבד.
השיעור של ענת היה מהיר. אצל אחרים זה לוקח שנים, להיקלט להריון אבל אצלה, מיד. היא ובעלה, נדב, היו חברי ילדות. ההורים חברים, אחר כך גם הם. הכול היה טבעי. חתונה יפה, תוכניות. ילד תמיד חיכו, לא היה זמן. כשכבר ניסו, הצליח מהר משתכננו. הם תוכננו לטוס לתאילנד…
אבל הכרטיסים…
נדב שמח, ניסעו הכול בסדר והנה, רוכב אופנוע התפרץ ענת מתעוררת בבית חולים.
איבדה את הילד. שברים, אשפוז ארוך, ורופא המליץ לנדב לגייס לה כמה שיותר שמחות.
כיצד? היא בוכה כל הזמן…
הזוגיות התרסקה. ענת התנתקה, עד שיום אחד נפרדו.
שנה אחר כך ראתה אותו במקרה בבית המשפט חדשות, חברי ילדות, זיכרונות. בסוף, הציע לה לחזור. ענת התלבטה…
חשבתי… דחפה את התיק. איך אוכל? הוא תמיד רצה ילדים.
בטוח שאין סיכוי? נועה קיפלה את התיק.
כך טוענים הרופאים.
רופאים טועים. יש סיכוי, תנסי!
ענת חיבקה אותה.
מאיפה לך כל כך הרבה חוכמה, את עוד נערה.
היו לי מורים טובים גיחכה נועה, עיניה לדמעות ולצחוק.
תספרי עלייך. מעולם לא סיפרת למה אצלך רק אבא בבית. איפה אמא? יאללה, בכנות תמורת כנות…
