נריה הגיע למושב, לבקר את דודה שלו. הוא הלך בשביל המותמר היטב, דחף את שער הברזל החלוד, ובחצר חיכתה לו דבורה.
למה לא התקשרת לפני שבאת? שאלה וחיבקה את אחיינה.
רציתי להפתיע אותך, חייך נריה.
דודה דבורה במהירות סידרה את הרחבה לשולחן; טרחו, אכלו יחד, והרוח בחוץ נשבה בשקט, כאילו משהו עומד להתרחש.
תראה מה מצאתי בגיגית במזווה, לחשה פתאום דבורה, עיניה מוזרות, כמעט זורחות.
נריה קרע פתקים שהצטברו עליהם שנים מרובות, פתק עתיק מעלה ריח נייר ישן ודימויים מבולבלים.
פניו של נריה החווירו ככל שעמד על המילים.
אל תתרגש כל כך, ניסתה דבורה להרגיע בלחישת reassuringה, הדברים האלה קרו פעם, מי זוכר? תראה איך גדלת, והרי יש לך ילדים משלך, איזה הגיון יכול להיות פה?
אותה לילה, נשאר נריה לישון אצל דודה. אך העיניים טרפו את החושך, לבו הולם. תעודה רפואית ישנה, ממנה למד על נבואה ישנה שאומרת שבעקבות מחלה מילדות, לא יהיו לו ילדים לעולם. המסמך היה שייך לאימו, ולא זכר ממנו דבר.
אולי זו טעות, חזר המחשבות שוב ושוב. הרי גידלתי את שירה ואורן. רק דמיון על אשתי אני סומך.
אמא של נריה נפטרה בצעירותו, ואביו הביא אישה אחרת. מאז, ראה לעיתים קרובות את דודה דבורה, אחות אימו, שגרה קרוב. היא הפכה לדמות אם.
לאחר השירות בנח”ל, לא שב למושב. לא הייתה כבר עבודה, וקשריו עם אביו ידעו סדקים. בעיר, עבד כנהג משאית, חי שנים בהוסטל. לאחר שצבר ניסיון וסיפורים משעות ליל גשם בכבישי הארץ, הפך להיות נהג הובלות בין עירוניות, ולבסוף חסך מספיק לקנות דירה.
ואז פגש את אילנה. זאת שבישרה לו על הריון עוד לפני שחתמו על כתב נישואין ברבנות. בזוגיות של שלום נולדה בת בשנה שלאחר מכן, ועוד שלוש שנים בן.
לקראת גיל ארבעים, עם חסכון קטן של שקלים, עזב את עולם ההובלות, פתח עסק משלו לשירותי שינוע, שגדל לאיטו לכדי פרנסה יציבה ונעימה.
בבוקר, אחרי אותו לילה, עזב את דבורה; מחוסר יכולת לשוב לבית כאשר ענן פקפוק אופף כל מחשבה. בתל אביב נבדק אצל מומחה, ותשובתו התאימה למכתב מהעבר אכן, לא יכל להוליד ילדים מלכתחילה.
חזר הביתה כשעיניו שקועות במעמקי הלב.
נריה חזרת! לשבת יחד? שאלה אילנה בשמחה.
לא, סינן, בשלוף הניח לפניה את חוות הדעת.
מה זה? תהתה אילנה, עורה החוויר.
זה? נריה הדף את המילה כמו אבן. תעודה שאומרת שלא יכולתי להוליד ילדים מעולם.
אילנה קרסה על כסא.
זו בוודאי טעות, נריה, לחששה.
אם אשמע עוד הסבר מפותל, לא תשמעי ממני יותר.
טוב, אני אסביר הכול, לחשה.
וכך התגלגלה האמת ממנה, כמו פקעת שנפרמת.
בתיכון היא החברה הראשונה התאהבה בה, אחר כך עזב אותה לטובת שפרה, חברתן המשותפת. ואז הכירה את נריה, וכשנודע לה שהיא בהריון, לא בטוחה במי האב, פחדה לספר להוריה, החתונה הפכה למפלט.
זה היה הריון ראשון, אמר נריה אפשר להבין, אולי אפילו לסלוח. ומה עם אורן?
בכאב, בוכיה, אילנה סיפרה שבתקופה שהוא היה הרבה בנסיעות, פגשה במקרה שוב את אותו אהוב תיכון. ערב אחד נסחפה אחריו, אך לא נפגשו שוב. את עצמה לא סולחת, ולו אהבתה לנריה היתה לעולם אמת.
נריה, ראשו בידיים, התבוסס בכבדות המחשבות.
נריה, אל תלך, אני לא אשרוד בלעדיך, קראה אילנה.
לא רוצה לראות אותך, לחש, עוזב את הבית ודלת נסגרת אחריו כמו גזירת גורל.
הימים נמתחו בעבודה בעסק ההובלות, השבתות בצל דודה דבורה במושב. במיוחד קשה היה בלילות חסרי שנה.
כל החיים התפוגגו, מלמל לתקרה, למה זה מגיע לי? איך אמורים להמשיך אחרי זה?
בבוקר הגיחו מחשבות משונות:
אולי אם הייתי יודע בגיל צעיר יותר, לא הייתי בכלל מתחתן, לא הייתי מגלה מה זו שמחת ילדים בכלל. הרי זכיתי לראות את שירה עושה צעד ראשון, לשמוע את אורן מצחקק. דווקא הבורות המתוקה עשתה אותי מאושר.
ביום ראשון לפנות ערב, הופיעו לפתע שירה ואורן במושב.
אבא, אנחנו יודעים שרבת עם אמא, אבל למה מתרחק גם מאיתנו? אמרה שירה בדאגה מפתן הדלת.
אני תמיד אוהב אתכם, אין קשר למה שביני לבין אילנה, ענה.
אבא, תחזור הביתה. אמא לא מפסיקה לבכות, אני חרדה שתעשה לה משהו, אמר אורן.
אבא, מספיק כבר. וגם עוד מעט נהיה סבא וסבתא, צחקה שירה.
נריה חייך, חובק את בתו.
הנה, זו כבר סיבה לשמוח.
לא חוזרים בלעדיך, פסק אורן. מספיק להיות עצובים, אי אפשר לפרק משפחה על כל דבר.
שיכנעתם אותי, נריה חייך, אורזים וחוזרים הביתה.
וברקע, הים במרחק נבוך, והשמש ציירה קווים חסרי היגיון בעננים, כמו קירות שתמיד היה אפשר לעבור דרכם, אם רק מאמינים.
