נעמה סגרה את רוטב העגבניות לבית, כשתדהר, בן הזוג שלה, שב מהעבודה, או אולי היה זה חזרה מסע מסתורית בין צללים וריחות מוזרים. “הגעתי,” קרא תדהר בקול עמוק של מישהו שעיניו טרוטות מחום אחר-הצהריים. הוא הציץ למטבח ונעמד, כאילו הוא פוגש לראשונה את הפינה הזו בדירתם בגבעתיים.
“שוב את עושה קסמים עם הסירים האלה?” שאל בתמהון מבולבל.
“ברור! הרי הבטחת שאתה מתגעגע לרוטב שלי עם הפלפל הירוק, אז הנה אני, חותכת פלפלים ומדברת עם שעועית בלחש,” חייכה נעמה כאילו הכל מובן מאליו בעולם שבו החתולים הולכים על שתיים.
“אני לא שואל מה את מכינה,” רטנה תדהר בעודו מסובב את ידו באוויר. “מה זה כל זה… מסביב? המרק הזה על התקרה? הצנצנות שמתדפקות על החלון?”
“על מה אתה מדבר, אהוב שלי? המטבח תמיד היה כזה, לא?” נעמה פערה עיניה בתמיהה קלה, בוחנת את היד שמתחילה להמיס את הצללים בקירות.
“די להתחכם. את מבינה טוב מאוד למה אני מתכוון,” אמר בקול שנבלע בשום ובפפריקה, שנשכחו באוויר.
במטבח נחו ארבע קערות, שתיים התנדנדו כאילו דגו חלומות מהתקרה, ושאריות בצל התחקו אחרי שברי דיון ישן. מנורת התקרה נדנדה עצמה כאילו היא הילדה ברוממה, והמקרר השמיע קולות של מנגינת חגים ישנה.
נעמה חתכה פלפל ירוק בסבלנות של בודהיסטית ישראלית, כאילו זבובים עושים מעגלים מעל סירים נודדים.
הם עברו לגור יחד רק על פי חוקי העיר. תדהר, שתמיד העדיף את השקט של דירתו ברחוב רמז, ויתר עליה למען נעמה, שהייתה לה בת בוגרת מאהבה קודמת. היה משהו טבעי כל כך בעצם המפגש שלהם שני אנשים בגיל ארבעים ועוד קצת, שמבקשים חום על פני בדידות.
במשך חודשים היא הייתה בטוחה שתדהר שלמד בהדסה, הוא-הוא האיש שאתו תהיה הנעימה של סתיו, חגי תשרי, שמיכות קטיפה וסיפורי ילדים על הקירות. היא שכרה דירה בהדר יוסף, אבל העדיפה את דירתו במגדלי גבעתיים.
בחודשים הראשונים הכל היה כמו חלום-שמש חלוד: היה לה כוח לאפות דברים שמעולם לא שמעה עליהם, לפעמים הרגישה שהאנרגיות קופצות בתוכה כמו חתול של בת שבע שחזרה לגור בבית.
עם הזמן, בערביים של חשוון, היא שמה לב שתדהר השתנה: חזר מהעבודה עם פרצוף מקומט ברוח תל-אביבית, מלמל על כוסות לא שטופות, קינח עד הערב על הרצפה שלא הבריקה מספיק או שמיכה שלא כוסתה כראוי.
“זה מה שמטריד אותך? כוס, שמיכה, רצפה? אפילו הלחם כאן מרגיש מסודר,” חשבה נעמה בלבה, עיניה רצות אחרי הצל שחולף בסלון שלהם כל לילה.
נעמה עבדה גם. לא תמיד בשעות שלה. לפעמים הגיעה הביתה מוקדם ממנו, הספיקה להזמין ירקות מהשוק בנתניה ולבשל משהו שיחמם לו את הלב.
תחילה עוד עברה על הביקורת שלו בלי לשים לב, גרה לצדו בשקט, בלילה התפללה שהסתיו הפנימי שלו ייגמר. אבל זה לא קרה.
באותו יום לא צפוי, חזר תדהר באמצע סידורי שבתון אצל אחותו בהוד השרון ונתקל בפיצוץ צבעוני במטבח קערות מקפצות, גזרים מדקלמים פסוקי תהילים, ותחתית סיר שהתחילה להתווכח עם הטפט.
נעמה לא הבינה למה הוא מתרגז, איך אפשר לסגור רטבים בלא מהומה?
“אני אסדר הכל, עוד רגע!” הבטיחה.
“בטח תסדרי… כמו תמיד. תסיימי ותשכחי להשאיר לי פה אסון קטן!” נבח.
“פעם ראית שנשאר פה בלגן אחרי שאני מבשלת, באמת?” שאלה בנימוס שנשמע כמו מחיאת כף בחלום.
“בגלל שחם פה כמו במדבר יהודה, וריח של שום מתגנב עד לסלון!”
“אז שבו בסלון, תראה ‘האח הגדול’, אני אסדר כאן הכול,” ניסתה להישאר רגועה.
“אני רעב! מה הכנת לי בכלל?”
“אותן פסטה וקציצות, מה כבר יכולתי להספיק היום? עוד רגע הלילה יבכה כאן על האורז.”
“אני לא יכולה להספיק הכל. רצית רוטב הנה, אבשל. הייתי פעמיים במכולת, עייפתי מהסלים האלה ובכל זאת אתה כנראה גר עם הענן התל-אביבי היחיד שלא מעריך עמל.”
“אל תתרגזי עליי!” התרעם.
“אתה הוא זה שמתרגז, אני רק מבקשת ממך תנשום!”
“נמאס לי מהכל!”
כאן נעמה כבר לא החזיקה עצמה.
“נמאס? ממה? מסדר? מהאוכל? מהמיטה? שאף פעם לא הערתי לך אפילו שהפכת לי את הסלון? או אולי בכלל נמאס לך ממני מהנוכחות שלי, מריח הריבה, מהצל של הקפה?”
“נכון, נמאסת עליי! והאוכל, והסדר, והרטבים שלך!”
“גם אתה נמאסת עליי! תמיד מתמרמר עלי, מחפש על מה. אבל דברים שלך פזורים בבית, כלים אתה לא שוטף, ובסוף אני אשמה? אפילו כשביקשתי שתסיע אותי לירקן, העדפת לעזור לארז אחיך. אז כן, אתה נמאסת עליי!”
תדהר כנראה לא אהב לשמוע דברים כאלה. הוא שמט מבטו וסגר את עצמו כמו דלת ברזל. נעמה רצתה לענות, אבל פחדה.
“בינינו נגמר,” אמרה בשקט כמי שלוחשת לאור אחרון. היא החלה לארוז חפצים לתוך תיק, ידיה רעדו מזעם ופחד. כשתיקה חנקה את הדירה.
את הלילה העבירה אצל חברתה נטע, ואז שיכרה דירה בחולון. בזבזה אלפי שקלים חדשים על שכירות, מתווך, קומקום חדש כי בסוריאליזם התל-אביבי תמיד חסר קומקום.
לא חשבה לחזור אליו, לפחות בימים הראשונים. רק אחרי כמה ימים, כשהחלה חול זהוב להסתובב לה בלב, חזרו מילים שאמרה. החדר בער בה, והיא ניסתה להשתיק את החרטה.
תדהר לא התקשר, לא חיפש. רק בלילה בו עזבה שלח הודעה קצרה,
“ומה אעשה עם כל הרטב הזה?”
“מה שבא לך. שיהיה לבריאות,” כתבה לו בעצב.
היה חבל לה על הרוטב שהכינה, על השקלים שבזבזה ועל כל האנרגיה שירדה לביוב בליל רביעי אחד.
עמוק בפנים, נעמה קיוותה שישלח לה הודעה, יבין, ירוץ וילחש סליחה אבל זה לא קרה.
אחרי שבוע הבינה שכמעט התרגלה להיות לבד שוב. הגיע הזמן לאסוף חפצים שנשארו שם ולהחזיר לו מפתח. יכלה לעשות זאת כשעובד, אבל הודיעה לו מראש.
הוא חיכה מולה בדלת, עיניו אכולות אשמה שלא נכבתה.
“אפשר לאהוב אותך שנים, אבל אם מישהו שותק שבוע שלם כנראה זה לא מספיק,” חשבה לעצמה.
“תפסיק לשקר לעצמך ואולי גם לי,” לחשה בקול חלום. “אם זה היה אמיתי היית נלחם.”
“אני מצטער,” מלמל בעיניים רטובות.
“תחיה עם זה. באתי לקחת את הדברים,” חתכה את הלחישה כקול חמסין.
בעצב מוזר, כמו אמנית באולם ריק, אספה משמש ודבשה מהאמבטיה, הכוס הוורודה מבת-שבעה, שמלכה אחותה נתנה לה שמיכת צמר אמיתית.
ארזה הכול ואת שארית ליבה לתוך שקיות, ולפני שיצאה הוא חסם הדלת וניסה לעצור אותה:
“נעמה, אל תלכי, אני אובד.”
“אם אשאר איתך, גם אני אלך לאיבוד,” ענתה לו מתון וטלטלה את מפתח הדלת.
נעמה ירדה במדרגות, הוא נותר עומד, ענן באביב תל-אביבי שלא מבין מה קרה כאן. לעולם לא יפגשו שוב, למרות שבועות של מילים מתוקות ישנות.
היא ישבה במונית, הביטה דרך החלון. הסתיו פרח בחוץ, ובפנים חיכתה לפגוש יום הולדת חדש, עוד שבועיים.
היא לחשה לעצמה בעברית, “יהיה טוב. יהיה בסדר,” והצל שלה חייך חצי חיוך על שמשת החלון.
