יומן אישי, יום שלישי, טבת תשפ”ד
היום הגעתי סוף סוף אל המושב לבקר את דודה שלי, יעל. מאז שהורַי נפטרו וכל שאר המשפחה עברה לחו”ל, נשארה רק יעל האישה שתמיד הייתה לי כאימא שנייה. נכנסתי בשביל המוביל לבית הלבן והוותיק שלה, פתחתי את שער הגינה, והנה דודה יעל עומדת בכניסה, כרגיל מחייכת חיוך רחב.
למה לא התקשרת? היית יכול להתריע, אמרה וחיבקה אותי. ורותי עם הילדים לא הגיעו?
לא, הם נשארו בעיר. לא התאים להם הפעם, עניתי רגוע.
דודה יעל מיד ערכה שולחן בחצר. ישבנו לאכול ביחד, הרגשתי איזה שלווה שקטה שאפשר למצוא רק כאן במושב. אחר כך, כשהאויר התקרר, היא פתחה נושא אחר.
תראה מה מצאתי בתיבה בארון בכלי המטבח, אמרה פתאום והושיטה לי דף ישן.
מעולם לא ראיתי אותו. פתחתי בתמיהה והתחלתי לקרוא. ככל שהתעמקתי בו, הרגש התחלף בתדהמה.
תירגע, ניסתה דודה שלי להרגיע אותי, זה מלפני שנים. הכל עבר מאז, תראה הנה גידלת שני ילדים למופת. אתה חושב שהם צצו ככה פתאום?
אותו לילה נשארתי לישון אצלה. לא עצמתי עין. המכתב הישן היה חוות דעת רפואית, משהו שניתן אחרי המחלה הקשה בילדות, שאמר שאין לי סיכוי לילדים. מעולם לא ידעתי שזה קיים; אימא שמרה את זה ממני.
“יכול להיות שטעיתם? הרי אם זה נכון, הילדים שלי… לא יכול להיות. אני סומך על רותי בכל ליבי”, שיננתי לעצמי שוב ושוב בלב.
דבר כזה מערער אותך עד הליבה. במיוחד למי שהוריו אינם. את מרבית הילדות העברתי אצל יעל, בעיקר אחרי שאבא הביא הביתה את מרים, אשתו השנייה. אמנם הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל דודה יעל הפכה להיות עוגן עבורי.
אחרי הצבא החלטתי לא לחזור למושב. גם ככה לא היו שם מקומות עבודה וגם מערכת היחסים עם אבא לא שגשגה. התמקמתי בתל אביב, התחלתי כנהג משאית ומצאתי את עצמי די מהר משתדרג בעבודה, עד שפתחתי עסק בתחום ההובלות. תוך כמה שנים העסק כבר הלך יפה מאוד והתחלתי לשפר את החיים שלי.
ככה הכרתי את רותי. כשסיפרה לנו עוד לפני החתונה שהיא בהריון, שמחתי. היו לנו חיים טובים יחד. שלוש שנים אחרי שנעמה נולדה הצטרף אלינו איתי.
לקראת גיל ארבעים, כשהייתה לי הכנסה יציבה, עזבתי את ההגה ופתחתי חברה משלי. זה צמח לאט, אבל הפירות היו מתוקים.
ישר אחרי הדודה נסעתי לירושלים, לא יכולתי לחזור הביתה בלי תשובות. עשיתי כמה בדיקות, והתברר שהאבחנה מלפני שנים רבות הייתה נכונה. חזרתי הביתה מרוסק.
חזרת, נעם! קראה רותי כשרק נכנסתי. אתה רוצה לאכול?
לא עכשיו, שמטתי את התיק על השולחן והנחתי מולה את תוצאות הבדיקה האחרונות.
מה זה? שאלה נבוכה כשהביטה בנייר.
נייר שמוכיח, עניתי בשקט, שלפי המדע, לא יכולתי להביא ילדים.
העיניים שלה התערפלו, היא התיישבה כאילו נגמר לה הכוח.
זה שטויות, נעם, ניסתה להיאחז במשהו.
אל תהיי שקרנית, אמרתי בעייפות. אם את ממשיכה להסתיר אני יוצא מהדלת ולא חוזר.
טוב… אני אסביר, לחשה לבסוף.
היא סיפרה שבעבר היה לה מחזר מתקופת התיכון. היו ביניהם רגשות, אבל בסוף הוא עזב אותה לטובת החברה שלה. בדיוק אז היא הכירה אותי, ומצאה עצמה בהריון לא בטוחה אם זה ממנו או ממני. הנישואין איתי היו המפלט שלה.
את הסיבוך עם הבת הבנתי. מה לגבי איתי? שאלתי.
רותי התחילה לבכות ודמעותיה שוטפות את פניה.
כשעבדת כנהג משאית ולא היית בבית, פגשתי אותו שוב. נפגשנו פעם אחת בלבד. זו הייתה מעידה חד-פעמית, אני מתביישת בזה עד היום. רק איתך יש לי אהבה אמיתית, בכתה וביקשה סליחה.
ישבתי שם, הראש בין הידיים, והלב שלי התגושש.
נעם, בבקשה, אל תעזוב. אני לא יכולה בלעדיך.
לא הייתי מסוגל להביט בה, קמתי ויצאתי. היא רצה אחרי, בוכה, אבל הדלת נטרקה.
חיפשתי שקט בעבודה, שעות על גבי שעות. בסוף השבוע שוב חזרתי למושב לדודה יעל, כל לילה מתגלגל בין המחשבות.
כל החיים בירידה. בשביל מה הכול? איך ממשיכים מכאן…? חשבתי תוך כדי מבט ריק בתקרה.
בלילה התחילו מחשבות חדשות:
אם הייתי יודע בגיל צעיר שאני עקר לא הייתה לי משפחה. לא הייתי זוכה להחזיק תינוק, לא לשמוע “אבא” ולא להנות מהרגעים הקטנים האלה שכל כך יקרים לי. כל מה שזכיתי בחיים הוא במידה רבה בזכות זה שלא ידעתי.
ביום ראשון, פתאום עלו למושב נעמה ואיתי.
אבא, אני לא יודעת מה קרה בינך לאמא, אבל אתה בורח גם מאיתנו? מה, אנחנו כבר לא חשובים? אמרה נעמה בסף דמעות.
לא, חמודה, תמיד תישארו היקרים לי מכול. עם אמא יש לי חשבון, לא אתכם.
אבא, תחזור אליה. היא שבורה ממך, אני מפחד שאזוזתה משהו, איתי הצטרף לשיח.
מספיק כבר לריב, קטעה נעמה. וחוץ מזה, רציתי לשמח אותך בקרוב תהפוך לסבא!
חיבקתי אותה, הלב סוף סוף נפתח.
איזו בשורה טובה!
ואם לא תחזור, אנחנו לא עוזבים מפה, קבע איתי. אחרי כל מה שעברתם, זה באמת שווה לפרק את הכל?
חייכתי לראשונה זה זמן רב,
טוב, שכנעתם. בואו, חוזרים הביתה.
