סלח לי, בני.
זה סיפור על משפחה “קשה”, כמו שנהוג אצלנו לומר. אם שמגדלת את בנה לבד, בלי בעל. התגרשה כשהיה בן פחות משנה. עכשיו הוא כבר בן 14, היא בת 34, עובדת כרואת חשבון במשרד קטן בתל אביב.
בשנה האחרונה החיים הפכו לגיהינום. אם עד כיתה ה’ הבן למֵד היטב, אחרי זה ציוניו ירדו. אחר כך הגיעו השלישיות, ואז היה יותר גרוע. היא רצתה רק דבר אחד שעמית יסיים לפחות תשע שנות לימוד, שיקבל אפילו תעודה כלשהי!
כל הזמן הוזמנה לבית הספר: המחנכת לא חסכה במילים בשיחות, להיפך העירה לה בנוכחות צוות המורים, שגם הם טרחו להזכיר כמה עמית לא מצליח ומתנהג לא כראוי. מדוכאת, כועסת, הייתה חוזרת הביתה בתחושת חוסר אונים וטוטאלית לשנות משהו. ההערות והנזיפות שלה עברו לידו שותק ועצוב. גם לא הכין שיעורים, ולא עזר בבית.
אפילו היום, כשחזרה, ראתה שהחדר שוב מבולגן. והיא הרי בבוקר, ביציאה לעבודה, ציוותה: “תחזור מבית הספר תסדר את הבית!”
היא שמה מים בקומקום, והתחילה לסדר בעייפות ובכבדות. כשניגבה אבק, שמה לב שהאגרטל הקריסטלי מתנת חברותיה ליום הולדת (כזו לא הייתה קונה לעצמה מעולם!) – הערך האמיתי היחיד בדירה – איננו. היא עוצרת. לקח? מכר?
המחשבות הכי קשות עלו לה בראש. כן, לא מזמן ראתה אותו עם כמה בחורים חשודים מהשכונה. וכששאלה, אמר בקול רפה, פרצוף של “עזבי אותי”.
“מה זה החבורה הרעה הזאת?” חלפה בה דאגה. אלוהים, מה לעשות? אולי הכריחו אותו? הוא בעצמו לא היה עושה דבר כזה! הוא הרי לא כזה! אולי הוא התחיל לעשן? או… היא פרצה החוצה, ירדה במהירות במדרגות. היה כבר חשוך בחוץ, מעטים הסתובבו בחצר.
חזרה לאט לדירה. “זו אני האשמה! הכל אני! אין לו כבר מקום בטוח אצלי בבית! אפילו בבוקר אני צורחת עליו שיקום. ובערב, כל הערב, רק צועקת! בני, מתוק שלי, איזו אם יצאתי…” בכתה הרבה. אחר כך ניקתה את הבית שוב ושוב פשוט לא יכלה לשבת חסרת מעש.
כשהעבירה מטאטא מאחורי המקרר, מצאה עיתון ישן. היא משכה, נשמעו רסיסי זכוכית, הוציאה מזה את שברי האגרטל העטופים בעיתון…
“שבר… שברתי את זה” פתאום הבינה, ודמעות חדשות עלו בעיניה. אבל הפעם, היו אלה דמעות של שמחה. אז הוא שבר את האגרטל ולא גנב ולא מכר רק הסתיר. ועכשיו, טיפשון, בטח מפחד לחזור הביתה… ופתאום עצרה לא, הוא בכלל לא טיפשון! היא דימיינה איך הייתה מגיבה אילו ראתה את האגרטל שבור, מיד עולה בה זעם ועצב… נשמה עמוק, ניגבה דמעות והתחילה להכין ארוחת ערב. סידרה שולחן, פרשה מפיות, סידרה צלחות.
הבן חזר כמעט בחצות. נכנס ונעמד בדלת, מבלי לומר מילה. היא רצה אליו: “עמית שלי! איפה הסתובבת כל כך הרבה זמן? חיכיתי לך, דאגתי! קראת? קר לך?” היא לקחה את ידיו הקרות, חיממה אותן בתוך ידיה, נשקה ללחיו ואמרה: “לך, תשטוף ידיים. הכנתי לך את האוכל שאתה הכי אוהב”. הוא לא מבין כלום, הולך לשטוף ידיים.
אחר כך הולך למטבח, והיא מסבירה: “סידרתי לך בחדר”. הוא נכנס, רואה הכל מבריק ונעים, מתיישב בזהירות ליד השולחן. “תאכל, בני”, שומע את קולה הרך של אמו. שכח מתי לאחרונה פנתה אליו כך. התיישב, ראשו מורכן, לא נוגע בכלום.
למה, מתוק שלי?
הרימם ראשו, בקול רועד אמר:
שברתי את האגרטל.
אני יודעת, בני ענתה לו. זה בסדר. הכל בסוף נשבר.
פתאום נשען מעל השולחן, והבן בכה. היא נגשה אליו, חיבקה אותו בשקט, ובכתה יחד איתו. כשהבן נרגע, אמרה:
סלח לי, ילד שלי. צועקת עליך, מתעצבנת. קשה לי, בני. אתה חושב שאני לא רואה שאתה לא מתלבש כמו כולם? אני עייפה, יש לי עבודה בלי סוף, אפילו מביאה עבודה הביתה. סלח לי, יותר לא אגער בך!
אכלו בשקט. שכבו לישון בדממה. בבוקר לא היה צורך להקיץ אותו. קם לבד. ובפעם הראשונה בדרכו לבית הספר, היא לא אמרה “תזהר…” אלא נשקה ללחיו ואמרה: “להתראות בערב!”
בערב, כשחזרה מהעבודה, ראתה שהרצפה שטופה, והבן הכין ארוחת ערב טיגן תפוחי אדמה.
מאז היא הבטיחה לעצמה לא לדבר איתו בכלל על בית הספר, לא על ציונים. אם לנצח לה קשה לבקר שם מדי פעם מה הוא מרגיש?
יום אחד הבן אמר פתאום שאחרי כיתה ט’ ימשיך לכיתה י’. היא לא הראתה שום ספק. פעם אחת הציצה בסתר ביומן שלו לא הייתה בו אף שלוש.
אבל היום הבלתי נשכח היה כשבערב, אחרי שסיימו לאכול, פרשה מסמכי חשבון, והוא התיישב לידה ואמר שיעזור לה לחשב. אחרי שעה של עבודה הרגישה שהיא הראש שלו מונח על כתפה.
עצרה. כשהיה קטן, היה יושב כך לידה, מתעייף, מניח את הראש על ידה ונרדם. הבינה, שבנה חזר אליה.
