תשמעי, זה סיפור שאני חייבת לספר לך, את לא תאמיני.
אז תארי לעצמך, חגית ואני יושבות אצלה בבית, והיא מלטפת את החתול האדמוני שלה כן, זה החתול הקצת קרוע, בלי אוזן והוא ממש מתלטף לה בין הרגליים. ופתאום שירה, אחותה הגדולה, מגלגלת עיניים:
“זה חתול מהגיהינום, חגיתוש! צריך להוציא אותו מהבית מיד!”
אז חגית מסתכלת עליה בהלם: “שירה, מה את אומרת? זה נפש חיה, הוא לא עשה כלום!”
“שואלת אותך, הוא מרשה לעצמו יותר מדי, את לא רואה?!”
והחתול, כאילו שמע, פתאום משמיע נשיפה, מקמר את הגב ומתחיל להתגנב לקראת שירה כאילו בא להגן על הבית שלה. שירה דוחפת אצבע לכיוונו עם חיוך כזה של ניצחון: “אמרתי לך!”
חגית ישר מרגיעה: “שחקן, מותק, תירגע! הכל טוב.”
הוא מביט בה, מתרכך, ומיד חוזר לשבת לצד רגליה, כאילו מראה אל תדאגי, אני פה על המשמר.
“פושע!” שירה פוסקת, עוקפת אותו בחשש, “ואת עוד מרחמת עליו.”
“מי אם לא אני?” נאנחת חגית.
שלוש שנים החתול הזה אצל חגית. הוא הופיע בדיוק כשהחיים שלה נכנסו לחור שחור: אחרי שבעלה נפטר, גם הבן המתוק שלה חלה ונפטר לא מזמן, ונשארה כמעט לבד, חוץ מהאחות שירה וכמה חברות טובות.
תמיד היה לה רק את שירה.
שירה תמיד הייתה האחות הגדולה והמצליחה. בבית תמיד הדגישו: “שירה היא הבכורה שלנו! אחריות, חריצות, הכל תותח! וחגית הלב של הבית, מתוקה, רק קצת מפוזרת.”
אז כן, שירה המבריקה, חגית אהובת כולם…
שירה תמיד קינאה קצת בתוך הלב, בעיקר כשהייתה מצטיינת בלימודים ולא קיבלה יחס.
אחרי הצבא, שירה הלכה ללמוד בתל אביב ונדיר הייתה בבית.
“חגית, מה שלומך?”
“עוברת… רק הלוואי שהיה יותר זמן ביום.”
“לעבודה או ללימודים?”
“ממש לא, אני רווקה ואת החיים שלי אף אחד לא רואה…”
חגית הייתה טובה במה שעשתה. תמיד אהבה לתפור, לעצב בגדים, אז הלכה ללמוד עיצוב אופנה. שירה הרימה גבה:
“באמת?! לתפור שמלות? למה לא לעשות משהו חשוב?”
“תשמעי, לא כל אחת יכולה לעצב שמלה כזו יפה! ואנשים אוהבים בגדים יפים, לא?”
נו טוב, למרות כל הספקות שמלות וכובעים של חגית תפסו, ושירה בלי להתבלט לבשה אותן בגאווה, אלא שתמיד סיפרה לכולם שזה מבוטיק מהמושבה הגרמנית
יום אחד חגית הביאה להורים הביתה את החבר החדש, נועם, עיתונאי צעיר ונראה ממש טוב. ההורים התלהבו, שירה פחות.
איך זה שאחותה הפשוטה תפסה גבר כזה משגע? לא ייאמן.
בחתונה ישבה שירה עם פרצוף תפוס, בזמן שחגית, בשמלה שלה עצמה, נראתה מלכה. “שתהיה מאושרת!” ברכו כולם.
לשירה זה ממש חרק. אבל נוסיף שזה עוד התפתח השידוך שלה היה פרקטי לחלוטין: התחתנה עם מישהו מבוגר, מהנדס מוצלח, עם חוזה ברור ילדים, נאמנות, הוא דואג לפרנסה, היא מתקדמת בעבודה (עם עזרה של מטפלת כמובן). הילדים נולדו, גדלו עם מערכת שעות צפופה, בעוד שחגית הייתה כל כולה בית ומשפחה, תופרת לבנות ומתלהבת להלביש אותן בשמלות שהיא עצמה עיצבה.
חגית נשארה בתפירה הביתית בתקופת השינויים, עשתה כסף יפה, ולבסוף הקימה עם עזרה של שירה סטודיו בתל אביב. שירה השקיעה, נתנה לה הלוואה “נדבר על הכסף אחר-כך!” כי היה לה חשוב לתת אחותה את הבסיס.
אבל לחגית היה ילד חולה עידו, ועל כל עזרה מהאחות, חגית ידעה להחזיר גם היא פעם עזרה לבעלה של שירה לצאת ממשבר בעבודה. הן תמיד עמדו זו לצד זו.
ילדי שירה גדלו, עידו של חגית הלך ודעך, עד שלבסוף איבדה אותו.
הצער היה עצום; חגית פשוט נסגרה, ניהלה את הסטודיו מתוך הרגל. עד שיום אחד, פתאום, הופיע החתול.
אף אחת לא יודעת מאיפה הוא, עם אוזן קרועה ופנים של אסיר משוחרר. רצו לגרש אותו, אבל הוא התיישב על המדרגות, עשה עצמו שטיח, וחגית נשברה:
“איזה שחקן! בוא, נלך לבדוק אותך אצל וטרינר.”
אז הלכה איתו, טיפלה בו את לא מבינה איזו קומבינה היה עושה לכל צוות המרפאה!
בסוף אימצה אותו, קראה לו “שחקן”.
שירה לא אהבה אותו, אבל רק למראית עין בלב היא ראתה שחגית מתחילה שוב לחייך. החתול ישן בחיקה, מלטף לה את הרגליים, צופה איתה בסרטים בערב כאילו מבין הכל.
ואז הגיע היום ההוא שבו כמעט איבדה את חגית.
שבת בצהריים, שירה סיימה פגישה ליד הסטודיו וקפצה לבדוק מה נשמע.
האור דלק, היא פותחת עם מפתח, ופתאום שחקן קופץ עליה כמו משוגע, שורט אותה בגרביים. היא הולכת אחריו, והוא מדריך אותה לחדר של עידו, ושם היא מוצאת את חגית מטושטשת על הרצפה.
אמבולנס, בית חולים, כמעט עשרים וארבע שעות שניות על הקו וכולם מדברים על זה שהחתול שיגע את כל הבנות בסטודיו עד שחגית התעוררה.
חגית שוחררה הביתה שלושה שבועות אחרי, וביקשה קודם כל להגיע לסטודיו חיבקה את שחקן, ליטפה לו את האוזן, ולחשה לשירה: “הוא קרא לי משם כמו ששמעתי את עידו ונועם, ואז רק אותו, ואז אותך”
שירה חייכה, ליתר בטחון.
“מרשים אותי, החתול שלך, הוא כנראה קבע שאני נחשבת,” היא צחקה, והחתול קרץ כאילו הוא מבין הכל.
מה בסוף?
פשוט כל מה שאדם צריך זה אהבה וחיבוק מהקרובים, ובית שקט בראש. זהו.
כל כך פשוט וכל כך נדיר.
