העתק של אשתך
את בטוחה שזה לא יכביד עלייך? שאלה מירב, עומדת בכניסה עם תיק על הכתף וחיוך לא בטוח שמעולם לא ראיתי אצלה. אני מבינה שזה לא נוח. באמת, אני יודעת.
מספיק מירב, תיכנסי כבר עניתי והזזתי את הדלת. החדר פנוי, איתן לא מתנגד. הכול בסדר.
איתן לא מתנגד… חזרה אחריי מירב, ובחזרה שלה היה איזה גוון מוזר. לא ציניות, אלא פליאה קלה כאילו המילה “לא מתנגד” הפכה לעניין.
הוא בדרך כלל לא מתנגד אמרתי, הולכת לכיוון המטבח. תורידי נעליים, נעלי בית משמאל.
וככה זה התחיל.
אני בן חמישים ושתיים, מירב חברה מהאוניברסיטה בת חמישים ואחת. כמעט חמש שנים לא התראינו באופן קבוע, לפעמים שיחת טלפון, קפה במרכז. תמיד חשבתי שאני מכיר אותה לעומק, מספיק כדי לפתוח בפניה את הדלת בלי מחשבה כפולה. עכשיו היא גרושה, דירתה השכורה נגמרה, המסמכים לדירה החדשה מתעכבים. הייתה צריכה שבועיים-שלושה, מקסימום חודש יש איפה להשתחל, להסדיר, להתרגל.
אנחנו חיים בחיפה לא עיר קטנה, לא ענקית; שכונות דומות, במכולת מכירים את הלקוחות בקול. הדירה שלי שלושה חדרים, קומה שלישית, חלון לרחוב שקט. איתן, בעלי, מנהל פרויקטים בחברת בנייה, לא ראש גדול בדיוק אבל משרה טובה. אני מרצה לכלכלה במכללה. נשואים עשרים ושלוש שנה. הבת שלנו גרה בתל אביב. דירה נוחה כמו בית שבנוי בהרגלים ישנים, הכל במקום ואתה לא רוצה להזיז.
מירב הגיעה עם תיק גדול וקופסה. פרקה בשקט, כמעט לא שמתי לב. בשלושת הימים הראשונים לא שמעתי אותה יוצאת מוקדם, חוזרת מאוחר, אוכלת מעט, מדברת אף פחות. איתן בערב הראשון רק שאל: “לכמה זמן?”
חודש עניתי.
חודש חזר באותה אינטונציה של מירב.
לא התעכבתי. אף פעם לא עשיתי עניין מקטנות. לפחות חשבתי ככה.
הצלצול הראשון בא בשבוע השני. ראיתי בבוקר בבוקר בבוקר במקלחת את בקבוק הבושם שלי “יסמין לבן” ירוק כהה עם פקק כסף, קונה אותו כל פעם ברמב”ם. הבקבוק לא היה על המדף השמאלי הרגיל, אלא על הכיור. החזרתי למקום, שכחתי מזה.
בשבוע השלישית זה חזר אכלנו יחד בבוקר, כל השלושה. אני אוהב את הקפה שלי בדרך שלי קודם קצת מים קרים, אח”כ מים רותחים, לא פשוט לשפוך רותחים יוצא מר. איתן תמיד מחמיא על זה. באותו בוקר מירב הכינה קפה, כי התעכבתי בטלפון. איתן טעם ואמר, “או, מצוין.”
ראיתי אצל עידית, אמרה מירב. ככה היא עושה.
הבטתי בה. היא חייכה הכול מנומס ותמים. גם אני חייכתי. אבל משהו צלצל בפנים, בלי מלים.
שבוע העבודה טרף אותי שכחתי את זה בתוך מערבולת מבחנים וגיליונות. הייתי מגיעה הביתה, הדירה תמיד הייתה שקטה ומסודרת. מירב הספיקה לנקות, לסדר פה ושם. איתן התרגל לזה יותר מהר משציפיתי.
היא בישלה היום אמר ערב אחד מרק שעועית. טעים.
אני מכינה ככה, אמרתי.
כן, הוא אמר. דומה.
לא שאלתי מי יותר טעים. הוא גם לא אמר.
מירב עבדה מהבית בימים ההם, משהו בדוקומנטים, לא התעניינתי בפרטים. ימים שלמים הייתה בחדר האורחים עם הלפטופ, בצהריים נכנסה למטבח, הכינה משהו קל, בערב כבר סידרה שיער והתלבשה כמו לאירוע. לא בפיג’מה, כמו שאני מתרגלת בערבים טייץ ישן, סוודר. מירב תמיד נראתה טוב יותר ממני אצלי בדירה.
באחד הערבים ישבו איתן ומירב מול הטלוויזיה. אני הייתי בחדר וקראתי מבחנים. שמעתי אותם צוחקים ומדברים. הצחוק שלה דומה לשלי, רק רך יותר. חשבתי על זה, ניערתי את המחשבה. מה זה משנה.
אבל אחרי כמה ימים שוב חשבתי. כבר לא התעלמתי.
מירב התחילה לסדר את השיער אחרת. תמיד הייתה לה תספורת קצרה, חדה. עכשיו היא האריכה וסידרה בגל קל אחורה בדיוק כמוני. קלטתי את זה ביום אחד ליד המראה בכניסה. שנינו השתקפנו יחד אני קרוב למראה, היא מאחור. מין דימיון כמו תמונה של פעם וזו של עכשיו.
זה יפה ככה, אמרתי לה.
באמת? ראיתי אצלך וחשקתי לנסות.
ושוב “אצלך”, שוב חיקוי עדין כזה. חייכתי, אבל בפנים זה כבר לא הצחיק.
דיברתי עם הבת שלי ביום ראשון:
אמא, איך הולך?
בסדר. מירב אצלנו. סיפרתי לך, נכון?
כן. עדיין גרה?
כן. מחכה למסמכים.
טוב. איפה אבא?
בסדר. הוא מסתדר עם מירב.
השקט שניה.
זה טוב או רע? שאלה בת שלי בקול.
טוב, עניתי. זה טוב.
ואז ישבתי ליד החלון, תה מתקרר. חשבתי על “מסתדרים” מילה ניטרלית, אבל אמרתי אותה בזהירות, כאילו מרגישה את הקרקע תחת הרגליים.
בחמישית מירב רוצה מתכון לעוגה.
ההיא מהשבוע שעבר, עם תפוחים וקינמון.
אין לי כתוב, אני עושה לפי עין.
תסבירי לי? אני אנסה.
פירשתי לה בפרטי פרטים, מירב כתבה, ואחרי שלושה ימים אפתה. איתן טעם ואמר “טעים”, ולא ידעתי אם הוא טועם את הבדל, או פשוט מתענג על כל עוגה.
בערב ראיתי בארון בכניסה מעיל אפור עם חגורה, כמעט כמו שלי. כמובן, מירב קנתה כזה. הסתכלתי על שניהם תלויים יחד. לא שאלתי. לא פחדתי מהתשובה, פשוט לא ידעתי איך לשאול שלא להישמע כמו מטומטמת.
באותה תקופה בעבודה היה לחץ המכללה בטירוף הכנות לביקורת. איתן נשאר יותר בסלון בערבים, גם מירב. מהחדר שלי שמעתי שיחות, לפעמים הצטרפתי, אבל הרגשתי, שאני מצורפת “כאורחת” ולא כשותפה.
לילה אחד, בכל זאת אמרתי לאיתן, אחרי שמירב כבר הלכה לחדרה:
איתן, לא נראה לך שהיא מחקה אותי קצת…?
הרים גבה מי? מירב?
כן. שיער, המעיל, מתכונים, בושם…
זה טבעי, אמר. בנות מחקות אחת את השנייה. הכל רגיל.
אולי, אמרתי אולי.
כבר היה עמוק בטלפון. הנושא התבדה.
בלילה שכבתי וחזרתי בלב: זה נורמלי. כך כולן. את גם בטח מחקת פעם את מירב; פשוט לא זוכרת. זה נורמלי. חזרתי על זה עד שזה כבר לא נשמע נכון.
הימים הבאים כבר התבוננתי בה בעיניים אחרות. מירב משעינה ראש ימינה כשמדברת עם איתן. בדיוק כמוני. אומרת “בדיוק”, עם אותו דגש, כמו הדרך שלי. אפילו עברה לשתות תה בלי סוכר פעם תמיד שמה שתיים כפיות.
זה כבר לא היה מקרי. זה כבר היה משהו אחר.
התקשרתי לנעמה, חברה מהעבודה לשיחות נפש:
נעמה, היה לך פעם מישהי שפשוט הופכת להיות את?
מה זאת אומרת?
לוקחת תנועות גוף, חיקוי, הרגלים…
קראתי על זה, ענתה. אנשים רוצים את החיים שלך, לוקחים מהם חתיכות. מתגנבים.
שמעתי. שתקתי.
מישהי כזו אצלך?
לא יודעת. אולי, עניתי. אבל בלב ידעתי שזו בדיוק הסיטואציה.
עם מירב השיחה לא באה ממני יום אחד, שתינו יושבות עם תה במטבח, היא אמרה:
עידית, את כל כך שלמה. אני מסתכלת עלייך ואומרת: באמת כך צריך דירה, בעל, עבודה. הכול מסודר.
בניתי את זה עשרים שנה, עניתי.
רואים קבעה. גם איתן …
עצרה.
מה איתן?
מעריך אותך. אמר לי שלא חסר לכם כלום, שאתם מבינים זה את זו.
הנחתי את הכוס.
מדברת איתו עליי?
לפעמים. הוא רק מפרגן.
נחמד אמרתי, למרות בפנים הרגשתי סקפטיות גמורה.
לא ידעתי להסביר למה לוחץ לי. גבר שמשבח את אשתו לחברה. מה לא בסדר פה? כלום. ובכל זאת יש אי-שקט. אינטואיציה של אישה, שלפעמים לועגים לה, אבל בסוף היא תמיד קולעת.
בסוף השבוע השישי מירב ביקשה להשתמש בבושם שלי, יסמין לבן.
שלי נגמר, אמרה. לא אספיק לקנות. רק כמה פעמים?
בטח.
בערב פתחתי לראות נשאר שליש בלבד. שבוע קודם היה לפחות חצי.
נעלתי את הבקבוק בארגז קטן מנעול שנשכח שנים. עמדתי מול המראה וחשבתי אני מחביא בושם מחברה. מי נהייתי.
החלטתי לא להוציא אותו.
איתן הגיע הביתה במצב רוח מעולה, מה שלא היה בזמן האחרון אלא כשמירב בסביבה. קנה עוגה. ככה סתם.
יפה לנו, אמר.
מירב שמחה בדיוק כמו שאני הייתי שמחה פעם לא יותר מדי, לא מתלהבת, בדיוק נכון. היא מגיבה כמו שצריך, צוחקת נכון, מחמיאה נכון. כל מה שאני עושה אבל קצת יותר חיה, יותר גבוהה, בלי עייפות, בלי הרגלים של מעל לעשרים שנה.
ואיתן רואה את זה. אולי אפילו בלי להבין.
אכלתי פרוסת עוגה, פטפטנו סתם. הכול נראה רגיל. בפנים הרגשתי שמשהו זז אצלי בבית לא ממש שונה, רק סנטימטר הצידה.
בוקר אחד, קיבלתי הקפצה מהעבודה השתלמות במרכז, ארבעה ימים. בראש עלתה מחשבה: איתן ומירב לבד ארבעה ימים. ניערתי אותה. אנשים מבוגרים. כלום לא יקרה. סתם לחצים.
לפני הנסיעה דיברתי עם איתן במטבח.
חוזרת שישי בערב, אמרתי. מירב תעזור בארוחות.
נסתדר, אמר. אל תדאגי.
אני לא דואגת.
הבטתי בו היטב. נדמה לי פרצוף שלו קליל, לא דואג, אחרי כל כך הרבה שנים, פתאום משהו אחר.
נסעתי בבוקר רביעי. קראתי חומרים, שתיתי קפה ברכבת, ים בחלון. ההשתלמות הייתה משעממת, אבל מועילה. בערב התקשרתי לאיתן:
מה קורה בבית?
בסדר. אכלנו, רגיל.
מירב פה?
כן, בחדר שלה.
טוב, לילה טוב.
לילה טוב.
הכול נשמע תקין. נרדמתי בקושי, הראש טרוד. חשבתי על קניות, על הבת שלי, על הצורך לרכוש כוס בלי סדק. ואז על מירב על המעילים, על הבושם.
חמישי אחרי הצהריים טלפון מהמנהל:
עידית, מיותר לבוא מחר, הכול חוזר על עצמו. תחזרי הביתה, מנצלים את הזמן.
שבתי הביתה בתשע וחצי בערב. מונית מהירה, חסרים פקקים.
נכנסתי עם מפתח, לא דפקתי, חשבתי שאיתן ישן.
אבל לא.
נרות דולקים בסלון, כמעט רומנטי. שולחן ערוך, אוכל, קעריות, ריח יסמין לבן הבקבוק שלי נעול, אז מירב קנתה אחר. איתן יושב על הספה, מירב לידו, בשמלה כחולה בדיוק הגזרה והצבע שאני אוהבת, שיער מסודר, ידיים שלובות. מדברים. כשנכנסתי, הרימו עיניים. שלוש שניות דממה.
הקדמת, איתן אמר.
כך נראה.
הנחתי את התיק, הורדתי מעיל. תנועות שקולות, זהירות.
עידית, זה רק ארוחת ערב אמרה מירב. אכלנו ו…
רואה אמרתי. עם נרות.
עוד שקט.
רומנטי, הוספתי, בלי הדגשה. הופתעתי מהטון שלי.
איתן קם.
אל תהפכי את זה ל…
איתן, חתכתי חרישית. אל תגיד לי מה לא לעשות.
נדם. מירב הנמיכה ראש.
הלכתי למטבח, מזגתי מים. שתיתי. ראיתי את העציץ גרניום אני משקה אותו כל יום רביעי. השבוע לא הייתי בבית. הוא רענן כתמיד.
“ברור שמירב השיקה.”
חזרתי לסלון.
מירב, מחר יש לך איפה לישון?
הרימה עיניים.
עידית, זה באמת נראה…
מחר את מוצאת מקום חזרתי ללא הרמת קול. פשוט, עוד פעם.
כן לחשה. אמצא.
בסדר.
לקחתי את התיק, הלכתי לחדר. טרקתי בלי נעילה. נשכבתי מעל השמיכה, במכנסיים, בוהה בתקרה. מעבר לקיר שמעתי רשרושים מסדרים כלים. אחר כך שקט. בהמשך דלת חדר האורחים נסגרת.
איתן ישן בסלון באותו לילה. הבנתי היטב.
קמתי מוקדם, בישלתי קפה, שתיתי לבד מול החלון. העיר מתעוררת בעצלתיים, יום שישי רגיל. אישה עם כלב, יונים על המרפסת. בוקר שגרתי.
בשמונה איתן יצא מהחדר. עמד בדלת המטבח.
אנחנו צריכים לדבר.
נכון.
עידית, ביני לבינה אין כלום.
אולי.
לא אולי. אין שום דבר.
איתן, המשכתי להביט החוצה. אתה לא מבין על מה אני מדברת. מדברת לא על מה שקרה, אלא על מה שראיתי בחודש וחצי האחרונים.
ומה ראית?
הסתובבתי אליו.
ראיתי שמישהי נכנסה הביתה לאט לאט והופכת להיות אני. התסרוקת שלי, הבושם, המתכונים, המעיל, התנועות. בעל שמבחין בזה וזה מוצא חן בעיניו כי זו אני, אבל בלי השנים, העיפות וההרגל. זה לא שאלה, אמרתי. זה פשוט התיאור.
את מגזימה סיכם.
אולי עניתי. אני יוצאת לעבודה. כשתחזור, שלא יהיו לה חפצים בחדר.
עידית…
ועוד משהו, אמרתי, לובשת מעיל. אמון עיוור, זה אני. האמנתי מדי. לשניכם.
יצאתי. סגרתי בשקט.
בעבודה נתתי שיעורים, עניתי, בדקתי נוכחות, שתיתי תה עם נעמה. היא סיפרה, ואני הנהנתי. לא שאלו, אבל הבינו.
אחרי הצהריים חדר האורחים כבר ריק. מיטה מסודרת, כלום. מירב עזבה כאילו לא הייתה. רק מסרק קטן, לבן, נשאר על המדף של המקלחת זרקתי לפח.
איתן היה בבית, ישב בטלפון.
עזבה, אמר.
רואה.
מה עכשיו?
תליתי מעיל, נכנסתי למטבח, התחלתי לבשל בלי לדעת מה אכין, רק רציתי לזוז.
עידית, נכנס אחרי. עשרים ושלוש שנה, אי אפשר ככה…
אפשר. תן לי זמן.
כמה?
לא יודעת. כמה ימים. לחשוב.
עברו עוד ימים. גרנו יחד, כמו שניים זרים שנאלצו. באדיבות, אין ריב, אוכלים בנפרד, ישנים לבד. איתן ניסה לדבר, הבאתי תשובות קצרות לא מכעס, מפחד הופיע מה שמרגיש. הכול נאסף בתוכי, פוחדת לפרוץ.
הרבה חשבתי. על זה שפתחתי את הדלת בלי להסס כמו חברים, כמו שצריך. על הרגע שבו חשתי לא בנוח ולא הכרתי בשם. על “קנאה שקטה”, כפי שנעמה אמרה. חיקוי איטי, עדין, לא רוע רק אדם שחסר לו משהו משלו, לוקח מאחר.
הכי כאב לי לא מירב, אלא איתן.
היה יכול להתעלם, היה יכול להבחין ולשתף. היה יכול פשוט לא להגיב ל”גרסה המשודרגת” שלי. אבל שם הביא עוגה, ישב, צחק. סידר נרות על שולחן. אולי בלי לחשוב. אולי פשוט בלי לשים לב.
בשבוע שאחר כך התקשרתי לבת:
אמא, משהו קרה? את שונה.
אולי ניפרד, אבא ואני עניתי. פעם ראשונה בריש גלי.
שתיקה.
בגלל מירב?
לא רק. מירב הדגישה. זה היה שם גם קודם.
מה היה?
לא יודעת להגדיר. התרגלנו. שנינו לא ראינו אחד את השנייה. ואז היא באה, והפכה אותי לגרסה מחודשת וזה מצא חן בעיניו.
אמא…
זה בסדר. לא בוכה. רק מסבירה.
תהיי לבד?
בזמן מה, כן. זה בסדר.
והפעם “בסדר” באמת הרגיע. כי זה שלי.
שוחחתי עם איתן ביום ראשון בערב נראה לי שעלינו להיפרד.
היה שקט ארוך.
זה הסוף?
לא יודעת. רוצה מרחק. לדעת מי אני בלי הדירה, בלי איתן, בלי כלום.
בגללו? זה רק הנרות.
לא, עניתי בסבלנות. לא הנרות. זה רק הסוף. לפני כן היו עוד אלף סימנים ששמרתי בבטן וקראתי להם “ככה זה” אבל זה לא נכון.
לא מבין מה עשיתי רע.
שום דבר מיוחד. פשוט הפסקת לראות אותי. אם היית מזהה שמישהי נהיית אני היית רואה.
לא השיב. לצדק לא היה מה לומר.
דירה נצטרך למכור, עדכנתי אותו. או שאקנה את החלק שלך בשקט, בעתיד.
לאן תלכי?
אשכור. פה או בסביבה, אסתדר.
להתחיל מחדש בגיל חמישים ושתיים…
כן, חייכתי בעצב. יש מי שמתחילים מאוחר יותר.
בדרכי למטבח עברתי דרך חדר האמבטיה, פתחתי את המנעול, הוצאתי את יסמין לבן. עמדתי איתו דקה, ואז הנחתי בעדינות בפח. לא זרקתי, פשוט הנחתי.
בימים הבאים התקשרתי לסוכנות דירות, עו”ד, קפצתי לנעמה היא רק הקשיבה ואמרה “כן” בצורה שהרגשתי באמת שמבינה.
ישבנו אצלה במטבח.
את כועסת עליה?
על מירב? לא ממש. אני כועסת על עצמי שראיתי הכול וקראתי לזה “בסדר” כשהיה ברור שזה לא.
את לא אשמה שסמכת.
תמימות, זה פשוט אני.
לא תמימות, נעמה תקנה. אמון. וזה שווה הרבה.
על איתן את כועסת?
כן, אבל בשקט.
מה הלאה?
דירה קטנה, תסרוקת חדשה, בושם אחר… לא יסמין.
חכם.
ולמצוא מה שלי באמת, לא מה שהתרגלתי.
תהליך ארוך.
יש לי זמן.
בחוץ התחיל טפטוף סתווי, לא קר, רק אפרורי. הסתכלתי מהחלון. כמה שבועות קודם עוד ידעתי בדיוק את מסלול חיי דירה, איתן, עבודה, מתכונים, בקבוק בושם בצד שמאל באמבטיה. הכול במקום. עכשיו, גיליתי כל “המקום” לא בהכרח יציב.
ועדיין, מה שלא הרגשתי לא ריקנות, לא איבוד. משהו אחר. כמו להוריד מעיל שקטן עליך, שרק התרגלת אליו.
את יודעת, נעמה, אמרתי אולי פעם ראשונה אני לא יודע מה הלאה. וזה… בסדר.
נעמה חייכה “בסדר זה מילה טובה.”
עוד שבוע מצאתי דירה, חדר וחצי, בשכונה שקטה ביוקנעם. מוארת, נוף לפארק. יקרה, אבל סבירה. באתי לראות, עמדתי בחדר הריק על הפרקט החורק. חשבתי אפשר לחיות פה.
אקח אמרתי לבעלת הבית, אישה מבוגרת.
לכמה זמן?
לא יודעת, נתחיל משנה.
אישררה בראש.
חזרתי הביתה, התחלתי למיין דברים לא בפומביות, לא לחוץ סידרתי מה שלי ומה לא. ספרים, כלים, בגדים. חלק תרמתי. גם את המעיל האפור מסרתי, קניתי כחול כהה, גזרה שונה. הבטתי בראי אין שום דמיון. טוב.
עם מירב לא דיברתי. פעם היא כתבה הודעה: “עידית, יודעת שפגעתי. תסלחי אם תוכלי.” קראתי, הנחתי את הנייד. לא בגלל שאין סליחה, רק לא היה לי מה או רצון להגיב.
איתן נשאר בדירה. דיברנו בענייניות. זה היה מר אבל ניקיתי קצת את האוויר. ראיתי עליו הוא לא יודע איך להחזיר את מה שאיבד. אולי לא מבין מה איבד.
שישי לפני המעבר נכנסתי ל’סופר-פארם’, בוחרת בושם. עמדתי דקות ארוכות מרפרפת במבחנים. המוכרת, בחורה צעירה, הציעה. דחיתי, ואז מצאתי “ארז כסף”. ריח שונה לגמרי, לא פרחוני, עצי, עם חום בפנים. לא מוכר. לכן קניתי.
בחירה מעולה, חייכה המוכרת.
נראה, אמרתי.
הובלה לקחה חצי יום. נעמה עזרה לי עם קופסאות, איתן גם עזר. לא התווכחנו. הסידור החדש, קטן עם נוף לפארק, סוף סוף היה שלי בלבד. ערכתי הכול כמו שאני רוצה.
בערב, לבד, פתחתי את הבקבוק החדש, טיפת ריח לזרוע. שונה, לא רע, פשוט לא המוכר. הרמתי את היד, הרגשתי שאולי לא צריך להתרגל, רק לקבל.
הפארק היה כבר כמעט ערום, נובמבר בפתח. פנסי הרחוב נדלקו מוקדם. שמתי מים, מצאתי ספל בלי סדק, ועמדתי ליד החלון.
הטלפון היתה של הבת שלי.
אמא, איך שם? הסתדרת?
מסתדרת.
מפחיד?
הבטתי בחלון על הפנסים.
לא, עניתי. את יודעת מה? לא מפחיד.
