פעם חיה זקנה בשם דליה שהחליטה לאמץ כלבת קאנען קטנה. הגורה גדלה במהירות והפכה לשומרת נאמנה של הבית. היא הייתה מחסלת קערה מלאה אוכל תוך רגע, מגרדת את גבה על הגדר כל כך חזק עד שהיא התעקמה, ואף ניסתה במשיכה אחת למשוך את הזקנה כשזו עברה לידה. צריך הרי קצת תעסוקה לגור לפעמים.
ופתאום דליה נפטרה. לא מהכלבה, פשוט לא הספיקה להגיע לגיל תשעים. אז הגיעו הילדים והנכדים אל הבית שלה בכפר יהושע, ושם מצאו את הכלבה קשורה. מהמבט שלה היה ברור שהיא שמחה לראות אורחים. הרי לא כל יום מגיעים כל כך הרבה אנשים יחד, וגם מבחר כזה של אוכל! ישבו ההתייעצו מה לעשות איתה; חבל להרדים אותה, ולחיות לידה היה מפחיד. לשחרר לעולם זה לא מתחשב העולם לא חייב עונש כזה… לבסוף החליטו למצוא לה בית טוב, ואם צריך אפילו לשלם. כל מי שיסכים לקחת לבו את ה”בריון הפרווה” לא התחרטו על כלום.
בסוף מצאו גבר בשם עידו, שתמיד חלם לטפל בכלבה גדולה, להאכיל אותה מהקערה ולגרד לה מאחורי האוזניים עם מגרפה. יש לאנשים כל מיני בעיות פסיכולוגיות… קראו לווטרינר.
סיפרו לווטרינר את תכניתם: לתת לכלבה חומר הרדמה ולהעביר אותה מהר לבית החדש, לא לשכוח לשים מטבע לצד הברכה שתשמור מי יודע מה יקרה.
בווטרינר הגיע עם רובה הרדמה, כמו גיבור אמיתי. טען את הרובה במזרק מלא חומר הרדמה, ובלחיצה הכניס את הכלבה לממלכת החלומות. שחררו אותה מהשרשרת, הניחו אותה על יריעת ברזנט וגררו אותה בעדינות.
העמיסו את הכלבה לבגאז’ של הרכב, שמתחבר לסלון. הווטרינר התעקש לשבת קדימה מגיע לו קצת נוחות, לא? עידו, הבעלים החדש, היה הנהג. מאחור ישבו כל המשפחה של דליה; כולם דיברו וצחקו. ואז הכלבה התחילה להתעורר.
הרימה את ראשה, מביטה מסביב בסקרנות. אנשים מכל הצדדים, מביטים אף הם.
הווטרינר עיניו נפערות. עידו גם. אפילו לא טרח להסתכל על הכביש. לא היה אכפת לו שהוא נוהג העיקר הכלבה.
“וואו, איזה מעניין פה,” חשבה הכלבה.
“מעניין אם ככה נראה גן עדן,” חשבו כולם.
הכלבה לא חיכתה, זחלה קדימה בסלון, קרובה לאנשים, ואילו עידו ניסה למשוך בידית הדלת, כאילו רצה לקפוץ מהרכב מה הוא כבר מתעניין בנהיגה עכשיו? הכלבה התחילה ללקק את כולם: את המשפחה של דליה בכל זאת, לא זרים, את עידו נשמה קרובה, אפילו את הווטרינר שירה בה מקסימום לא בן אדם, אז מה קרה?
כך למדו כולם, שטעו לגביה, היא בכלל לא אוכלת אדם. את הדרך שנותרה נסעו רטובים מכף רגל ועד ראש למעלה מהליקוקים של הכלבה ולמטה מרוב התרגשות.
אז גם אם החיים לפעמים מסובכים, תמיד אפשר לגלות שטוב הלב מסתתר במקום הכי מפתיע לפעמים כלב גדול הוא לא איום, אלא פשוט חבר שמחפש חיבוק.
