סלח לי, בני.
הלילה נמס בין הצללים של תל אביב העיר שבה מתרוצצות מחשבות מוזרות כמו חתולי רחוב. זו הייתה משפחה “שהסתבכה”, כמו שכולם לוחשים, ביני לבין עצמי. אמא אחת, אילנית, שמגדלת את שחר בעצמה; התגרשה מבעלה כששחר עוד היה תינוק וזחל בין כריות הספה, והנה, בן ארבע-עשרה שחר, ואמם בת שלושים וארבע. היא עובדת רואה חשבון במשרד קטן ברחוב ביאליק.
השנה האחרונה נמתחה לנצח, כאילו הזמן נתקע בפקקים של נתיבי איילון. פעם, עד כיתה ה’, שחר היה תלמיד טוב. אחר כך הגיעו השלישיות, כבדים וצלולים כמו ענני קיץ חונקים. גרוע יותר. אילנית רק רצתה שיסיים תשע שנות לימוד, שיהיה לו מקצוע נגר, טכנאי מחשבים, משהו.
והנה, קריאות מהמורים בתיכון, כמו צפירות רכבת בארץ ללא תחנות. המורה המחנכת לא חסכה בטון המקפיא שלה כשנזפה בפניה, מול להקה של מורים שטרחו להוסיף סיפורים על שחר והלמידה שהולכת ואובדת לו בין הסמטאות. אילנית הגיעה הביתה מותשת, מובסת איך תשנה משהו? כל הביקורת וההרצאות שלה חלפו ליד שחר: שותק, קודר, כאילו חלק ממנו כבר לא כאן. הוא לא הכין שיעורים, לא סידר, לא עזר הבית התפזר מפניו.
היום חזרה אחרי יום עבודה, שוב רואה שהחדר בצורתו האפלה. בבוקר הקפידה להזהיר: “שוב תחזור מהבית ספר, תסדר בבית!” הרתיחה מים לתה, מניחה את הקומקום כמו נמל עייף שחוזר מסערות. בידיים כבדות החלה לנקות. מגבונים וצעדי אבק. לפתע ראתה שהגביע קערת הקריסטל הרחוקה, מתנה של החברות ליום הולדתה, אותו חשקה ולא העזה לקנות נעלמה.
היא קפאה, כמו חלון בערפל. לקח? מכר? מחשבות קשות כרוחות מדבר נכנסו לכל פינה. כן, לא מזמן ראתה את שחר עם איזה נערים זרים, נמוכים במבטם. שאלה “מי אלה?” קיבלה מילמול של “לא עניינך”, והמבט סגור כתריס. “זאת חבורה רעה,” קלטה, ודמעות קטנות של חרדה. אלוהים! מה אעשה? הם הפילו אותו! הוא לא כזה, לא יכול להיות. ואולי עישון? משהו אחר?
ברחה במדרגות, צעדי הדממה הולמים. הרחוב כבר נרדם, חיפאי אחרונה ממהרת להספיק אוטובוס, אנשים בצעדים שקטים, הלבבות מלאים בין הלילה והלבד.
חזרה לבד, מושפלת מבפנים: “אשם בי הכול, אני. הבית לא נעים לו, קמה עליו בזעם, צועקת כל ערב. ילד קטן שלי, איזו אמא קיבלת”, חושבת ובוכה, מנגבת את הדמעות בסמרטוט חתול. אחר כך, בלי כוח לשבת, מנקה במרץ, כאילו תוכל בכוח הסבון לטהר את כל העבר.
כשהרימה קרטון מאחורי המקרר, מצאה גליון מעריב, עיתון ישן. משכה, נדמות צלילי קריסטל מתנפץ. פתחה, וגילתה רסיסים מהקערה, עטופים עיתון לא נעלמה, רק נשברה.
“שבר שבר!”, פתאום היא מבינה, הבכי מטלטל אותה שוב, אבל הפעם הוא מתוק לא לקח, לא גנב, רק פוחד. ועכשיו, תועה בחוץ, לא מעז לשוב. אילנית מתמלאת רחמים רואה בדמיונה את הזעם שהיה פוגשת אם היה מגלה, ואת האימה שהסתתר בתוך עיניו.
היא מתחילה לבשל ארוחת ערב, פורסה סלט ירקות בגלעד זיכרון, מסדרת צלחות לבנות על השולחן, מפזרת מפיות כאילו מארחת מלאכים.
שחר חזר קרוב לחצות, עומד בכניסה כמו עץ נטול עלים בלילה. אילנית נזרקת אליו, לופתת את כפות ידיו הקרות: “שחר שלי! איפה היית כל הזמן? דאגתי כל כך, קפא לך הגוף?” היא מחממת את ידיו החיוורות בתוך ידיה, מנשקת בלחיו. “לך לשטוף ידיים, הכנתי לך את מה שאתה אוהב.” שחר, מבולבל, הולך להתרענן.
בחדר מואר, שבו הכול פתאום מסודר, מתיישב לאט לסעודה, שומע את אמא שלו קוראת: “אכול, בני קטן שלי” הוא שותק, מתכווץ פנימה.
“אז למה אתה לא אוכל?”
הוא מרים ראש, הלשון רועדת: “אני שברתי את הקערה.”
“אני יודעת, שחר,” היא עונה, עיניה מדגדגות. “לא נורא. כל דבר נשבר בסוף.”
ופתאום, מתמוטט אל השולחן בבכי. אילנית עוטפת אותו בידיה, גם דמעתה כבדת שקט. כשנרגע, לחשה אליו:
“סלח לי, בני שלי. צעקתי, הייתי קשה, קללתי. זה קשה לי חושב שאני לא יודעת שאתה לא מתלבש כמו כולם? אולי אני עייפה, העבודה לא נגמרת, מביאה לי את כל הדוחות הביתה. סלח לי. מבטיחה.”
סיימו לאכול בדממה, הלכו לישון בשקט, וחלומם התערבב באור הבוקר. הפעם הוא קם לבד, והיא, בלכתו לבית הספר, רק נישקה אותו ולחשה “להתראות בערב.”
בערב, כששבה מהעבודה, ראתה את הרצפה נקיה, ושחר טיגן קוביות תפוח אדמה לארוחת ערב. מאותו רגע הפסיקה לדבר על ציון או לימודים. אם לה קשה לבקר בבית הספר, מה עובר עליו?
יום אחד אמר, מופתיע, שיישאר לעוד שנת לימודים. היא לא הראתה היסוס. הציצה ביומנו שום שלושות.
והיום הכי פלאי? כשישבו אחרי ארוחת ערב, היא עם ערימת חשבוניות, והוא מתיישב לידה: “אמא, בואי אעזור לחשב.” אחרי שעה של מספרים, שחר הניח את ראשו על כתפה.
נשימתה נעתקה פעם היה עושה כך בתור ילד קטן, מניח ראש ישן עליה, נרדם בחיוך. עכשיו ידעה החזירה אליה את בנה.
