יומן אישי יום רביעי, 18:10
היום בתחנת הרכבת קרה לי משהו שלא אשכח. עוד כשהגעתי, קצין הביטחון עצר אותי ואמר:
ניסינו לקחת את החפצים שלך למחסן האבידות, הוא מלמל בעייפות. אבל החתול שלך לוחמני במיוחד. לא נותן לנו להתקרב. קח אותו ואת הדברים שלך. יש לנו מספיק עבודה גם ככה
בכל תחנת רכבת זמנים מתמשכים בחדרי ההמתנה. יש כאלו מרווחים ומלאי אור, ואחרים צפופים וקטנים. באחדים כורסאות רכות, ובשניים רק ספסלים נוקשים. כולם שונים, אבל המכנה המשותף בולט: הציפייה, והזמן שלא זז.
כולם, כשהם נוסעים ברכבת, חוששים לאחר ומקדימים יותר מדי, ואז נגררים שעות ארוכות בחדר. המזוודות מונחות לצדם, הזמן נמרח, ומצאתי עצמי כועס בלב על זהירותי המוגזמת.
ככה גם היום, אנשים ישבו בריחוק, מנסים לא להיתקל במבטים זרים. אחת דפדפה ב”ישראל היום”, אחר שקוע ברומן, והרוב קבורים במסכים. היו גם מי שאכלו סנדוויצ’ים פשוטים שהביאו מהבית. ודווקא אליהם הוא ניגש
החדר היה בקומת קרקע, עם כניסה נפרדת מהרחוב. נדמה לי שהריחות מהאוכל, שזלגו החוצה, הם שגרמו לו להגיע.
חתול גדול, אפור ומעט פרוע, עם קולר ובו מספר טלפון.
אנשים גירשו אותו. במיוחד אימהות, שהאכילו את ילדיהן:
זוז מיד! חתול מלוכלך ומלא קרציות עוד תדביק לי את הילדה.
החתול נאנח והתרחק. לא דרש מאום, רק התקרב וישב לידם ומביט, שותק, מביט
הוא היה רעב, אבל לבקש לא ידע איך.
רק לפני כמה ימים, כך הבנתי, מישהו הביא אותו הנה. בעליו נפטר בפתאומיות, והמשפחה החליטה למכור את הדירה. מישהו מהם “פתר את הבעיה” הביא את החתול לרציף, אמר:
פה לא ימות מרעב, ופשוט הלך.
החתול לא ידע איך לבקש אוכל, מה עליו לעשות, גם לא כיצד להסביר שהוא רעב. לכן, התיישב בשקט ליד אנשים ונשם את הריחות.
ואילו אנשים, שכבר מוטרדים מההמתנה, ממש לא רצו להתעסק עם חתול עזוב.
אדם אחד (אני, כמובן) הגיע מוקדם מדי לעוד נסיעת עבודה לילה בדרכים, פגישה ב”תל אביב”, וחזרה. נותרו ארבעים דקות לרכבת, אז בחנתי את הסביבה וראיתי את החתול ברגע שגברת אחת הרימה עליו קול ונופפה ביד.
החתול התרחק בשקט, לא התרגש כבר מצעקות.
הבחנתי בקולר והסקתי שהחתול בטח אבד, ואולי הבית שלו דואג לו. שלפתי קציצות שרחל, אשתי, שלחה איתי, ופתחתי את הקופסה הריח היה משגע:
יא, איזה טעים, אמרתי לחתול, בוא, מתוק, אני אתן לך.
החתול התרוצץ על רגליו בחשש פחד להידחף ולקבל בעיטה.
בוא, אל תפחד, ניסיתי להרגיע. אני בסדר.
הוא התקרב, בהיסוס, והביט אלי. הנחתי את הקציצה על נייר. הוא גנח חרישית והחל לאכול בדייקנות.
ברור שאתה היית בבית, לחשתי.
הבטתי במספר שעל הקולר וחייגתי אך הקו היה מנותק.
קיללתי לעצמי. הרכבת אוטוטו מגיעה, והכל מסובך בהרבה מכפי שחשבתי.
מה עושים? מה עושים? חזרתי כמשוגע, סורק את החדר.
לא הייתה לי ברירה, התקשרתי לרחל. סיפרתי מהר, ושאלתי:
מה לעשות? הוא מסכן, לא יודע אפילו לבקש אוכל. מספר הטלפון חסום. כולם מגרשים אותו.
איתן! ענתה רחל, שוב אתה מסתבך עם חתולים מה יש לך איתם?
את לא מבינה, אמרתי. אף אחד פה לא רואה אותו בכלל. והוא לא מבקש אפילו.
חדר המתנה? שאלה.
בדיוק! זרחתי.
תן לי את המספר.
לפני שעליתי לרציף לקחתי את החתול לפינה והנחתי לו את כל הקופסה.
חכה כאן, ליטפתי אותו. רחל תבוא.
החתול הביט בי הראשון ששם לב אליו, האכיל וליטף אותו. הוא נגע בי בידו, ושחרר יללה שקטה.
טוב מאוד. תחכה לה פה. היא תדאג לך
למחרת הייתי עסוק מבוקר עד ערב ורק בערב התקשרתי לרחל:
נו? מצאת את הבעלים? האכלת אותו?
חיפשתי אחריו כל הערב ענתה רחל אבל הבנתי שזה סיפור עגום: בעליו נפטר, והיורשים פשוט זרקו אותו בתחנה.
לקחתי נשימה.
מחר אמשיך לחפש, הבטיחה.
אני לא דואג, שיקרתי, אני בטוח שתעזרי לו.
אל תבלבל את המוח! התעצבנה. אל תתרגש, יש לך לב חלש! אני כבר מטפלת, אדבר עם נטע ובעלה, נבוא יחד.
סגרתי את השיחה וניסיתי להרגיע את עצמי. למה דווקא הגורל של החתול הזה לא נותן לי מנוח? מה יש בו?
בלילה חלמתי שאני מלטף את החתול, מסביר משהו והוא מקשיב לי, מהנהן
בבוקר, רחל סיפרה שעברו בכל התחנה, דיברו עם עובדי הניקיון והחתול נעלם.
הרגשתי ייסורי מצפון. כיצד אפשר להסביר תחושה כזו?
מיהרתי לשוב חזרה
בערב כבר הגעתי לירושלים. במקום לשוב הביתה, השארתי את התרמיל עם אחד הנוסעים והתחלתי לצאת לחיפושים.
הפחד הכי גדול שלי היה ש לא אמצא אותו. או שאוכל למצוא אותו מאוחר מדי.
שעה וחצי חיפשתי אותו סביב התחנה, בין הפחים, בין השיחים.
לקראת חצות רחל הגיעה, מתעצבנת על כל העולם.
בשעה שתיים בלילה, מותשים, התיישבנו על ספסל בכניסה, וכשהיא הדליקה סיגריה אמרה:
כואבות לי הרגליים.
אז מה עכשיו?
נשב עוד קצת ונחפש שוב. איפה השארת את הדברים?
בתחנה ליד מישהו, נראה לי שנסע מזמן.
בוא קודם לאסוף את הדברים. אם לא גנבו נשים ברכב ונמשיך לחפש.
עברנו דרך החדר. ליד המזוודות עמד שוטר.
שלכם? שאל.
שלנו, ענינו ביחד.
ולמה נטשתם?
חיפשנו חתול, עניתי.
איזה חתול? הופתע והצביע לעבר הציוד. זה?
ועל המזוודה שכב החתול האפור הגדול.
ניסינו להעביר את הדברים לאבידות, הוסיף השוטר אבל, החתול שלכם כזה שד. נלחם כמו כלב, לא נותן לנו להתקרב.
לא נעלם, רק התרחק קצת. קחו את החתול ואת הציוד. אנחנו עסוקים גם ככה.
ניגשתי בזהירות לחתול. כשראה אותי מי שהאכיל וליטף, שמח והתמתח כולו.
התיישבתי על הספסל, ליטפתי אותו בזהירות, ורחל הצטרפה, מחייכת.
כל פעם אתה מסתבך לחששה ונשקה לי בלחי. קח את הציוד ובוא כבר.
הרמתי מזוודה ותיק, רחל חיבקה את החתול הרעב והמלוכלך והוא קרן באושר, מילל, מרפק ושפשף את מצחו בה.
היא צחקה, נדחית קלות מההתלהבות שלו.
בבית, רחצה אותו במים חמים, ניגבה במגבת עבה, הורידה את הקולר ומילאה קערה במרק עוף חם.
בלילה, החתול התגנב לחדר השינה, התיישב צמוד לרחל, דחף ברכות בכפפותיו ובדק שוב ושוב שהיא לא נעלמת.
הניחה כף ידה על גבו ולחשה:
לילה טוב, יפה שלי. אתה בבית עכשיו
החתול פרס את גופו, החל לחרחר ושקע בשינה נינוחה.
גם אני ישנתי סוף-סוף. חלמתי שרחל ואני מסתובבים שוב בתחנה, מחפשים.
ופעם, בחלום של החתול היה זה הוא שחיפש אותנו.
ובתחנה, אי שם, התרוצצה חתולונת ג’ינג’ית קטנה, מחפשת ונואמת בעיניים מתחננות. עוברי אורח הסיטו את מבטם והמשיכו הלאה.
לא היה להם זמן לעצור. חשבו לעצמם יש כל-כך הרבה חתולים בעולם; אי אפשר להציל את כולם, אי אפשר להאכיל את כולם.
כך זה.
