חופשייה. נקודה.
אז תשמעי, אני יושבת יום שישי אחד אחרי המשמרת עם כוס נס ביד, במסדרון הקטן של המשרד הרי את יודעת איך זה במוקדים, שורות של דסקים, קירות לבנים, אווירה של פלורסנטים עד שאני פוזלת לעבר מלי שיושבת מולי. מלי פשוט שונה מהשאר. יש לה מבט כזה חקרני בעולם, והיא תמיד מדויקת, טיפ טופ מאופרת, שקטה, עם חיוך קטן, קצת מן אווירה של מישהי שצריכה לככב בסרט צרפתי ולא לעשות שיחות גבייה.
תמיד תהיתי איך הבחורה הזו, חכמה, כזו מבריקה, מצאה את עצמה עושה טלפונים לחייבים, מדברת על איחורים בתשלומים. ניגשת אליה בסוף, אומרת לה: “תגידי, לא לוחץ לך להיות פה? את נראית לי טיפוס לכל כך הרבה יותר מלשבת ולקרוא רשימות של חובות”
מלי מישירה בי מבט, מחייכת בשקט, אומרת: “פה זה זמני. אני רק צריכה רגע להתאפס על עצמי. אין לי פה אף אחד, לא דירה ולא משפחה באתי לפה עם שתי מזוודות ותקווה לשנות הכול.”
היה שם משהו במילים שלה, קול יציב, ברור לא מתבכיינת, בלי שום רחמים עצמיים. אפשר להגיד שהיא כבר למדה מזמן להסביר למה היא במוקד, והיא עושה את זה בלי טיפת בושה.
המשכתי עם הכוס, מגלגלת את האצבע על השפה, שואלת: “מה גרם לך לעזוב הכול, לבוא לכאן, לעיר שאת לא מכירה בכלל?”
ראיתי שהיא הופכת טיפה מתוחה, אם כי שומרת על אותו חיוך רגוע. הרגשתי שהלכתי צעד אחד יותר מדי, מה שגרם לי מיד להוסיף:
“סליחה על החפירה, את לא חייבת לענות, כן? סתם אם תצטרכי משהו עזרה, אוזן קשבת, מה שתרצי תדעי שאפשר לפנות אליי.”
היא חייכה, הנהנה, כאילו בקטע של “הבנתי אותך, תודה”. כבר שמתי לב מאחורי הגישה הישירה שלי, אפילו שיש לי לפעמים לשון חדה, אני חושבת שהיא קלטה שאני באמת מתכוונת בטוב.
המשכתי בעבודה, אבל ראיתי אותה, אחרי השיחה שלנו, טיפה מתכנסת בעצמה, רואה איך פתאום עולים לה מלא זיכרונות לעיניים. באותו רגע, היא פשוט הורידה את הראש למסך והתחילה לדפדף לאיש הבא שהיא צריכה להתקשר אליו
*****************
רק לפני איזה שנה מלי חגגה 18. עוד לא הספיקה לעכל שהיא כבר “בחורה בוגרת”. חשבה שתיכף הכל יתחיל צבא, אוניברסיטה, דאחקות עם החבר’ה, קבלת החלטות ראשונות. תכננה ללמוד משפטים, להכיר עולם, להרגיש שהיא קובעת. ואז, לילה אחד הכל התהפך.
היה ערב שבו אמא שלה הייתה מתוחה מהרגיל, תסתכל כל הזמן בשעון, מתקנת את השיער, בודקת שהכול מסודר במטבח כאילו ראש ממשלה בא לבקר. פתאום דפיקה בדלת ואז נכנס דניאל. בחור כזה, טיפה עם פוזה, זקוף, עניבה כחולה כהה, חולצה לבנה מקומטת בעדינות, שעון יוקרתי מנצנץ על היד.
בהתחלה דניאל נראה אחד כזה שיש לו הכל בראש, מדבר חלק, ידע כללי, כל תשובה ציטוט מספר על מחקרים, מפיל פתגמים מהמשפט העברי, חופר קצת על השקפת חיים. אחרי רבע שעה הרגשתי שיש לו קצת קטע של “הנה, תראו איזה תותח אני”.
ופתאום, מלי שקלטה את זה עוד יותר טוב ממני, התחילה לסלוד כל משפט שני שלו כולל עקיצה על מישהו מהמשפחה, על מקצוע, למה ככה ולא אחרת. כאילו רק הוא מבין באמת איך נכון לחיות.
האמא שלה, לעומת זאת, פורחת. קורצת לה, זורקת מבטים: “תראי, איזה בחור! חכם, מצליח.” כל הזמן מחייכת, מסכימה איתו על כל דבר, כאילו הוא הציל את המדינה ולא סתם בא לארוחת ערב.
ופתאום מלי קולטת דניאל לא פה במקרה. אמא שלה חיברה לה שידוך!
נכון, זה לא אירוסין רשמיים, כן? אבל יש שם לחץ כזה, מבט שאומר: “זהו, זה ה’מישהו’ שצריך לחתור אליו.” היא קפאה, הכל בגוף התכווץ מי קובע עליי? מי החליט שהוא “המנוי” שלי?
ניסתה לתפוס מבט של אמא שלה, תקווה קטנה שאולי הכול סתם טעות. במקום זה היא חטפה מבט קפוא אין ברירות, ככה זה.
מלי תמיד הבינה שהיא, עם כל הרצון הפנימי, לא באמת מסוגלת לצאת נגדה. מגיל קטן, אמא שלה תיכננה לה כל זז לצייר? לא. תלכי לבלט.
רצתה להישאר עם חברה שתמיד עשתה שמח? גם את זה חיסלה “היא לא ברמה שלך!”
התחילה להתעניין במשפטים בתיכון? “חס ושלום, תלמדי חינוך לגיל הרך זה יעזור כשתהיי אמא”.
כל פעם מחדש היא למדה להחניק את עצמה. לא לריב, פשוט להסכים, לעשות מה שאמרו.
עד שיום אחד, אחרי שדניאל הלך, היא פיצצה. צעקה על אמא שלה:
“למה את מחליטה בשבילי? מתי כבר תנסי לברר מה אני רוצה?”
אמא שלה בשלה: “זה רק לטובתך, את עוד לא מבינה.”
מלי התפוצצה, צעקה, בכתה, ניסתה להסביר שהיא בן אדם בפני עצמה.
כעס, בכי, צלחות עפות לרצפה וחוזרים לאותו שקט קשוח אף מילה לא זזה ממנה.
ואז, בוקר אחרי, חיכתה לה הפתעה: אין פלאפון, אין מחשב. יצאה מהחדר ואמא אומרת עם מבט מאיים:
“עד שלא תרגעי, אין לך מה לדבר עם אף אחד.”
וסגרה עליה את הדלת.
היא דפקה, ניסתה, התייאשה. ימים באו, ימים הלכו. אוכל נכנס מהדלת פעמיים ביום.
רק מיטה, בגדים, שולחן. הכל נעול.
היא התחילה לספור ימים מבינה מהר שזה אמיתי, לא איום ריק.
עם הזמן כבר פשוט יושבת עם עצמה.
כשאמא שלה חזרה אחרי שבועיים, שאלה: “הבנתי?”
היא הנהנה, מרוסקת.
אחרי זה פשוט הלכה עם הזרם תכנוני חתונה, מדידות שמלות, שיחות אין סופיות על הפרטים. היא עשתה הכול על אוטומט, ראש בקיר.
אבל לא עזבה את החלום להשתחרר. בקטנה, בעקיפין, התחילה למרוח תירוצים עוד קורסים, אולי אחרי פסח, אולי בסוף השנה.
ואז… בדיוק אז היא גילתה שהיא בהריון.
נפלה על הרצפה כמו אחרי בשורת איוב. לא רוצה, לא מוכנה, לא מסוגלת לא לדניאל, לא לילד.
היא פחדה לספר לו. בסוף שברה שתיקה בארוחת ערב:
“אני בהיריון.”
הוא רק אמר “טוב”. כאילו דיברה על מזג אוויר.
מפה לשם היא ניסתה לדבר עם אמא שלה לתת לה עוד זמן. סיפרה סיפורי מעשיות שיש לה מחזר עם כסף, שיש לה חברות שדווקא התחרטו אחרי שהתחתנו מהר
ראתה שהאמא כבר לא לגמרי סגורה על זה.
אבל אז, עם ההיריון, נפלו כל המסכות אמא שלה אמרה: “תוך שבועיים מתחתנים.”
אז מלי ידעה אם לא תברח עכשיו, זהו.
היא השיגה כתובת של מרפאה פרטית, קבעה פגישה להריון רק בדרך יצאה לה שוק: הרופאה הייתה מכרה של אמא שלה!
פחד אלוהים! מה אם היא תתקשר לאמא? אין לה רגע אחד לבזבז.
רצה הביתה, לקחה מזוודה קטנה, דחפה בגדים, כמה מאות שקלים מהחסכונות, מברשת שיניים, דברים בסיסיים. עברה חיוך קטן לתמונה של חברות מהתיכון אבל ויתרה אין זמן לרגשנות עכשיו.
התגנבה מהדלת, לקחה מונית לאן? לשדה התעופה בן-גוריון.
בדרך בקושי נושמת כל דקה, כל צלצול טלפון, היא בטוחה שאמא שלה מצאה אותה.
נחתה בנתב”ג, חיפשה על המסך טיסות קנתה כרטיס לת”א-אילת תוך שעתיים, כי זה היה הכי רחוק שמצאה. בדלפק דיברה עם היד רועדת:
“כרטיס לאילת, בבקשה.”
ישבה בהמתנה לשער, בוהה בתקרה, דופק בשמים, רק רוצה לברוח.
המטוס התרומם היא הדביקה את הראש לחלון. האורות של המרכז נבלעים ונמוגים, הראש כבר עסוק בעתיד.
בעודה מגיעה לאילת, מדליקה את הטלפון מלא התראות מאמא, טירוף.
“שובי מיד. נרשמת בְּרַבָּנוּת. דניאל מסכים. חתונה עוד שבוע.”
המשפט האחרון קפא לה בקצות האצבעות.
אבל איכשהו, בפעם הראשונה, היא חייכה לא מתוך נחת, סתם תחושת חירות חדשה.
הקלידה: “אין סיכוי! אני חופשייה עכשיו.”
שלחה. כיבתה את הטלפון.
יצאה לאוויר החם של הלילה באילת, בבית מלון קטן ברחוב צדדי, שילמה מראש לשלושה לילות במזומן, מאות שקלים בודדים, בלי אף שאלה מהפקידה. חדר פצפון, חלון לחניון, אבל היא סוף סוף נושמת.
לאט לאט הסתדרה. חיפשה דירה לצעירים, מצאה איזה חדרון אצל אישה מקסימה רק תדאגי לניקיון.”
התחילה לשלוח קורות חיים, עברה חנויות, מסעדות, בסוף התקבלה למוקד קטן שוב טלפנים, מוקד שירות של חברת כרטיסי אשראי מקומית. לא ביג דיל, אבל מספיק בשביל לחיות.
יום אחד אחרי שבוע בעבודה, החליטה שלא תיקח סיכונים מיותרים נכנסה למשטרה המקומית, ביקשה לדבר עם רס”ר:
“תשמע, אמא שלי אולי תדווח אותי כנעדרת. זה לא. אני פה מבחירה. הייתי אצל אמא שלי היא חונקת אותי, קובעת לי בעל, לא יכולה ככה. פה אני חיה איך שאני רוצה.”
השוטר הסתכל עליה בלבן של העיניים, רשם הכל, אמר:
“אני אעדכן אותך אם אמא שלך תתקשר, אל תדאגי. תנסי להודיע לה בכל מקרה.”
היא הנהנה לא באמת התכוונה לעשות את זה.
ככה נולדה לה מלי מחדש. כל בוקר לקום, להכין קפה, ללכת ברגל לעבודה, בערב לאגור שקט בדירה, או לטייל ליד הים, לשבת על ספסל בטיילת ולקרוא ספר ש”נשכח” על המרפסת.
עם הזמן קלטה אפשר להתחיל מההתחלה. לבחור לבד מה לאכול, מה ללבוש, על מי להוציא כסף, עם מי להיפגש.
היא אמנם מתגעגעת לפעמים לחברות, לדברים הקטנים אבל זה בסדר.
כי עכשיו, סוף סוף, זו הבחירה שלה.
חופשייה. נקודה.
