מצוין שהצעת הפרדה כלכלית. אז פשוט אשמור לעצמי את כל מה ששייך לי.
כשהבעל שלי דחף את הצלחת מהצד בארוחת ערב, כאילו הגשתי לו לא שניצל אלא כתב תביעה, כבר הבנתי: נאום תוכחה עומד להתרחש. סער סידר את המפית, ניקה את גרונו ובמבט שהיה מכוון יותר אל עתיד קפיטליסטי מזהיר מאשר אליי, אמר:
דניאלה, עשיתי חישוב. התקציב שלנו הולך וקורס בגלל חוסר ההבנה הכלכלית שלך. אנחנו עוברים לחשבונות נפרדים. מהיום.
המסתורין חוסל מיד, אבל הריח של הטפשות באוויר היה עז כמו ניחוח דגים מהשוק של שוק הכרמל. הנחתי את המזלג באיטיות.
אחלה, סער, נהדר שהצעת תקציבים נפרדים, חייכתי אליו בחיוך של נחש שברגע זה פגש ארנב מתנדב. אז אני פשוט משאירה אצלי את כל מה ששייך לי.
סער מצמץ. בראש המתפקדת שלו, משהו בין שולחן פינק-פונג למיקסר, המילים האלו לא נפלו טוב. הוא ציפה לדמעות, להאשמות, אולי צרחות, אבל בשקט מוחלט והגיוני בטח לא.
ככה מדברים, הנהן בפטרונות כשהוא כבר מתכנן איך לבזבז את הכסף ש״חסך״ עליי. אני הולך לחסוך לסטטוס. גבר צריך סטטוס, דניאלה. לך… נו, יהיו מספיק גרבונים.
סער, הבעל שלי, היה יצירת פאר של עולם העסקים הישראלי: מנהל מכירות זוטר בחברת חלונות אלומיניום, ובליבו בטוח שהוא כריש נדל״ן. ה”סטטוס” שלו התבטא בעיקר ברכישת גאדג׳טים, שהוא השתמש בשלושה אחוז מהפונקציות שלהם, ובקריאת ציטוטי מוטיבציה מעוררי רחמים בפייסבוק.
סגור, הנהנתי. אתה רוצה לגמור את השניצל? או שהוא כבר לא בתקציב שלך?
הוא גמר אותו. חינם. בפעם האחרונה.
השבוע הראשון בשלטון הכלכלה החדשה היה בגוון גאווה לאומית. סער התהלך בבית כמו טווס, בכוונה לא שואל כמה אבקת כביסה עולה. הוא השקיע ביומן “עור אמיתי” (של פרה דיגיטלית), ורשם בו כל הוצאה.
ביום רביעי הביא הביתה שקית עם שתי פחיות בירה מחוררת וקופסה של קובה-קפואה, רמת “ק”, ש״ק״ זה לא קובה אלא קמצנות. באותו זמן פתחתי משלוח מסופר מתוקתק: דג מוסר טרי, אבוקדו, גבינות טובות, ירקות טריים, בקבוק ריזלינג ראוי.
סער עמד בפתח המטבח במראה של גיבור עייף. וואו, איזה לוקסוס, קרץ לעבר הדג. בגלל זה אין לנו חסכונות. פזרנות.
לא “לנו”, סער, “לי”, תיקנתי אותו בעודי חותכת לימון. אתה הרי שומר לסטטוס עכשיו. דרך אגב, לקחת מדף במקרר? שלך זה המדף למטה, בתיבת הירקות. בדיוק מתאים לצרכים שלך.
הוא חייך חצי חיוך, שלף את הקובה והתחיל לבשל אותם בסיר שלי.
גז, אמרתי בלי להביט.
מה?
הגז, המים, השחיקה של הסיר, והסבון לשטיפה. לא מחלקים הכול?
עזבי שטויות, דניאלה! הוא נופף ביד כאילו מגורש עם זבוב. קטנוניות לא הולמת אותך.
קטנוניות זה אתה, סער, אני בסך הכול עסקית.
הוא ניסה לצחוק, אבל קובה לוהטת נדבקה לו לחיך, והפרצוף שיצא נראה כמו של שיצו שניסה לגנוב לימון.
את משוגעת סתם כי חסמתי לך גישה לכרטיס אשראי שלי, הסיק בהרצאה. כל הנשים נטרפות כשאין להן שליטה.
בשבת הגיעה אלינו שושנה, אמא של סער. אישה חד פעמית. היא אהבה אותי בערך כמו שהיא זלזלה בבנה. פעם הייתה חשבת שכר במפעל וכסף עניין אותה יותר מאנשים.
שתינו תה עם ריבועי עוגה. סער ישב מנגד, מכרסם בייגלה (קנה בשופרסל בדיל), ונראה כמו קורבן כלכלי אומלל.
אמא, תראי, דניאלה אפילו מנעילה את נייר הטואלט! הוא התלונן בתקווה לחיבוק של אמא אצלי זה נייר קשה, אצלה בארון יש שלושה שכבות עם ניחוח אפרסק! זה אפליה!
שושנה סידרה את הספל.
סעריק, פתחה בנועם, כשאתה הכרזת על “הפרדה”, במה חשבת? במקום שלשמו הנייר?
אמא! אני מייעל תקציב! בא לי רכב!
רכב? הרימה גבה עד לקו השיער. בשלושה שקלים שאתה חוסך על אישה? חביבי, מתנזר מנייר טואלט בשביל לקנות קורקינט יד-שנייה ולהרגיש מלך הכביש?
זו השקעה!
השקעה יחידה זו דניאלה שעדיין סובלת אותך בדירה שלה, פסקה שושנה. דניאלה, העוגה שלך מדהימה.
סער ניסה לקחת חתיכת עוגה. היד שלי עם סכין החמאה חסמה אותו בעדינות, אבל בתקיפות.
חמישה עשר שקל, סער. או תאכל את הבייגלה.
את רצינית? מבעלך? מול אמא שלי?
זו כלכלת שוק, מתוק. השכרת מזלג זה עוד שני שקלים.
סער קפץ, האדים, חטף בייגלה ויצא בסערה מהמטבח.
היסטרי, קבעה שושנה. תעתיק של אבא שלו. גם הוא חשב ש”יחסוך”, עד שגירשתי אותו עם טרולי אצל אמא שלו. תחזיקי מעמד, ילדה. עכשיו תתחיל תקופת ה”אני נעלב ובכוונה לא מוציא אגורה”.
שבועיים עברו, והרפורמה הכלכלית נקלעה למשבר חריף. סער רזה, הפנים קיבלו מבט של כלב עזוב שמאמין שהוא זאב. הוא לבש חולצות לא מגוהצות (את האבקה והמרכך לא קנה, והוא תיעב את הסבון שלו), הסריח מדיאודורנט זול והיה מתגנב אליי בעיניים כלות של קורבן.
בסוף יום שישי הגעתי הביתה עייפה אך מרוצה קיבלתי בונוס. על השולחן חיכה לי ״הפתעה״: זר נרקיסים מסכנים ובקבוק יין לבן של ארבעים שקל.
סער ישב מולי מחוייך כאילו סיפרתי בדיחה טובה.
דניאלה, תתיישבי. צריך לדבר. החלטתי להיות נדיב. אני מוכן להפקיד בתקציב המשותף… פה עשה פאוזה מהוללת חמש מאות שקל. לאוכל.
הבטתי בו. על הנרקיסים שהזכירו לי זכרונות מהגן. על היין שהצרבת איתו באה יחד עם הפקק.
חמש מאות? שאלתי. שפע בלתי מתפשר, סער. אולם יש נספח. שלפתי קובץ מודפס מהתיק.
מה זה? שאל בחשד.
חשבון. לשהות. שים לב: שכירות לדירה בלב תל אביב (כולל סלון ומטבח) 2,500 שקל. חשבונות (אתה מתקלח 40 דקות…) 500. שירותי ניקיון (כי אני מנקה תמיד) 300. סה”כ: 3,300 שקלים לחודש. שבועיים 1,650. תוספת פחת למוצרי חשמל.
סער החוויר.
את… לוקחת ממני כסף על זה שאני מתגורר אצל אשתי?!
אצל אישה שברוב טובך עברת איתה תקציבים נפרדים, תיקנתי בעדינות. הרי אמרת: ‘שלי שלי’. דירה שלי. משמע: אתה דייר. וללא חוזה שכירות, יש לי זכות לפנות אותך תוך 24 שעות.
זה נבזי! זה רדוד! אני גבר!
אתה גבר שניסה לחסוך על אשתו ושכח שהוא בכלל חי על חשבונה, אמרתי בשקט, כל מילה יורדת כמו טבלת שוקולד מריר. רצית שותפות? תהיה שותף. תשלם. או תמצא איפה סטטוס עולה פחות.
הוא נחנק מהלם. ניסה משהו להגיד, פתח וסגר את הפה כמו דג שבדיוק נזרק מהמים.
תתחרטי! פלט לבסוף. אני עוזב! אמצא מישהי שתדע להעריך אותי ולא רק מטרים רבועים!
בהצלחה, סער. רק קח איתך מהמקפיא את הקובה זה הנכס שלך, אני לא נכנסת לאחרים.
הוא התרוצץ, זרק בגדים בתיק, צרח שאני “חומרנית, הרגת אהבה”, שהוא יוצא אל הלילה
תתקשר לאמא שתסדר לך מיטה, יעצתי, ומילאתי כוס ריזלינג מהטוב. ואל תשכח להזמין גט “זול” שמור על הסטטוס.
טרק את הדלת כל כך חזק, כאילו קיווה שהמצפון שלי יתעורר התעוררה רק השכנה.
השקט בדירה היה מתוק כמו טחינה עם דבש. ישבתי בכורסה, הבטתי על תל אביב המוארת ותחושת קלילות מדהימה הקיפה אותי. הטלפון צפצף. הודעה משושנה: ״הגיע. רעב. מחפש צדק. אמרתי לו שצדק עולה ביוקר, ואין לו אשראי. הצגתי חשבון על ארוחת ערב ולינה. שילמד שוק. את בסדר, הילדה?״
חייכתי והשבתי: ״הכול מעולה, אמא. מתכננת לקנות וילונות חדשים. מהכסף שחסכתי.״
אין טעם להסביר לאדם שהוא טיפש הרבה יותר מועיל לתת לו לשלם על זה במלוא המחיר. הרי אם גבר דורש עצמאות, כדאי שיבדוק שהוא ישרוד כשבאמת יקבל אותה.
