סלח לי, בני היקר.
זהו סיפור על משפחה שנחשבת אצלנו “מורכבת”, כמו שנהוג לומר. אם שמגדלת את בנה לבדה, בלי בעל, התגרשה עוד כשהבן היה תינוק בן פחות משנה. עכשיו הבן בן ארבע־עשרה, והיא בת שלושים וארבע, עובדת כמנהלת חשבונות במשרד קטן בירושלים.
בשנה האחרונה החיים הפכו לגיהינום. עד כיתה ה׳ הבן הצליח בלימודים, ואחר כך התחילו הנפילות. הציונים ירדו, והיא רצתה רק דבר אחד: שיהונתן יסיים לפחות תשע שנות לימוד ויקבל מקצוע.
היא מוזמנת שוב ושוב לבית הספר. המחנכת לא חסה עליה, והעירה לה בנוכחות המורים האחרים, שגם להם לא חסרו סיפורים על יהונתן והבעיות שלו בלימודים. מדוכאת, עצבנית וללא שמץ של אשליה שאפשר לשנות משהו, היתה חוזרת הביתה. המושגים וההערות שלה התקבלו בשתיקה קפוצה ובמבט עצוב. הוא לא הכין שיעורים, לא עזר בבית.
היום חזרה הבית, ושוב החדר לא מסודר. בבוקר, כשיצאה לעבודה, הדגישה: “כשתחזור מבית הספר, תסדר את הדירה!”
הניחה את הקומקום על האש, התחילה לסדר את הבית בשעמום ובעייפות. כשהעבירה סמרטוט אבק, פתאום שמה לב שהאגרטל הקריסטל, אותו קיבלה כמתנת יום הולדת מהחברות הדבר הכי יקר שהיה לה אי פעם, כי לקנות לבד לעולם לא יכלה נעלם. נעמדה נדהמת. לקח? מכר?
מחשבות איומות התרוצצו לה בראש. לא מזמן ראתה אותו מסתובב עם כמה נערים מפוקפקים בשכונה. כששאלה: “מי אלה?”, ענה במלמול מנוכר, עם מבט של “עזבי אותי”.
“מישהו לא טוב הסית אותו”, הפחיד אותה דבר מה בקרבה. אלוהים ישמור, האם הכריחו אותו? הוא הרי לא כזה! ומה אם גם הוא כבר מעשן משהו, או גרוע מזה? ירדה בצעדים מהירים למטה, אל החצר החשוכה. ברחוב כבר כמעט אף אחד לא היה.
חזרה לאט הביתה. “זו רק אשמתי. כל כולי! לחיות בבית כזה בלתי אפשרי! גם להעיר בבוקר אני צועקת עליו, ובערב צורחת, רק צורחת! איזו אמא יצאה לי, מסכני שלי, ילד יקר שלי”, פרצה בדמעות. אחר כך שקעה בניקיון מדוקדק של הדירה. רק לעשות, לא לחשוב.
כשניקתה מאחורי המקרר, פתאום נתקלה בעיתון. משכה אותו, נשמע קול של שברי זכוכית. שלפה מהעיתון את שברי אגרטל הקריסטל.
“שבר… הוא שבר אותו,” נפל לה האסימון, ודמעות שוב זלגו, הפעם של הקלה. הוא רק שבר, לא מכר והחביא מתוך פחד. עכשיו בטח מסתובב בחוץ, מפחד לשוב הביתה ואז קפאה לא, הוא לא טיפש. אם היתה רואה את האגרטל שבור, היתה נטרפת מזעם נשמה עמוק ויצאה לבשל ארוחת ערב. ערכה שולחן, פרשה מפיות, סידרה צלחות.
הבן חזר כמעט בחצות. עמד בדלת, שותק. רצה לגשת אליו ולחבק: “יהונתן! איפה היית כל כך הרבה זמן? דאגתי לך, קפאתי מדאגה! קר לך?” חיממה את ידיו הקרות בכפותיה, נישקה את לחיו ואמרה: “לך, שטוף ידיים. הכנתי לך את מה שאתה הכי אוהב.” לא מבין דבר, הלך לשטוף ידיים.
כשנכנס למטבח אמרה: “ערכתי הכול בסלון.” נכנס לחדר שהיה נקי, מסודר ויפה. ישב בזהירות לשולחן. “אכול, בני,” שמע את קולה המרוכך. כבר שכח מתי אמא דיברה אליו כך. התיישב, ראשו מורכן, לא נוגע בדבר.
“מה איתך, בני?”
הרים ראש, ובקול רועד אמר:
“שברתי את האגרטל.”
“אני יודעת, בני,” ענתה. “לא נורא. בסוף הכול נשבר.”
ופתאום, כשהתכופף אל השולחן, הבן פרץ בבכי. התיישבה לידו, חיבקה אותו בשקט ובכתה איתו. כשהרגיע, אמרה:
“סלח לי, בני. אני צועקת עליך, כועסת. קשה לי, בני. אתה חושב שאני לא רואה שאינך לבוש כמו כולם? אני גמורה מעייפות, העומס שובר, הנה, אני מביאה עבודה הביתה. סלח לי, לעולם לא אפגע בך שוב!”
אכלו בשקט. שכבו לישון בשקט. בבוקר לא היתה צריכה להעיר אותו קם בעצמו. בדרכו לבית הספר נישקה אותו בלחי ואמרה לראשונה: “להתראות בערב!”
בערב, כשחזרה מהעבודה, גילתה שהרצפה נקייה, ושהבן הכין ארוחת ערב טיגן תפוחי אדמה.
מאז החליטה לא לדבר איתו על בית הספר או ציונים. אם אפילו ביקורים נדירים בבית הספר קשים עבורה, מה עובר עליו?
לימים, כשהודיע פתאום שאחרי כיתה ט’ ימשיך לכיתה י’, לא הראתה לו ספקות. פעם גלשה בסתר ביומן שלו ולא ראתה אפילו ציון נכשל אחד.
אבל הרגע המרגש ביותר בצומת חייה הגיע באחד הערבים, כשסיימו לאכול, התחילה למיין קבלות ולחשב הוצאות. יהונתן התיישב לידה, ואמר שיעזור. אחרי שעה הרגישה פתאום את ראשו מונח על כתפה.
קפאה במקום. כשהיה קטן, היה נרדם לעיתים קרובות כך, יושב לידה עם הראש על ידה. עכשיו ידעה: בנה חזר אליה.
