יומן אישי לקחת סיכון בשביל העתיד
למה את רוצה לעבור בכלל לתל אביב?! הרים שאול את קולו לעברי, פונה אליי בסערה. מה רע כאן, בחיפה? מה רע במכללה כאן? למה החלטת משהו כזה בלי לשתף אותי בכלל?
המבט שלו היה מלא אכזבה ותהיה אמיתית. הוא לא הצליח להשלים עם זה שבכלל לא דיברתי איתו לפני שעשיתי צעד כל כך חשוב. הרגשתי שהוא מרגיש נבגד.
בלעתי רוק, מנסה להחזיק את עצמי ולא להתפרץ, למרות שהרגשתי שהלב שלי מתכווץ ידעתי מראש שזו הולכת להיות שיחה קשה, ועכשיו, הנה, זה מתפוצץ.
קודם כל, זו החיים שלי והעתיד שלי עניתי, דואגת לשמור על קול יציב, למרות שכל מילה כמעט נחנקה בבטן. ושנית, לא דיברנו על זה כבר לפני שנה, לפני סוף הלימודים? אתה בעצמך שכנעת אותי להישאר כאן, למרות שמאז שאני ילדה רק חלמתי לגור בתל אביב!
קצת דמעות עמדו לי בעיניים פגיעות ישנה, שלקחתי עליה שליטה, אבל עכשיו היא התפוצצה מחדש.
שאול עמד ליד החלון, אוחז באדן כאילו מנסה להחזיק את כל עולמו. היה נדמה לי שגם לו קשה להסתיר את הרגשות שלו.
נכון, שכנעתי אותך. אמר פתאום בקול יותר שקט, אבל עדיין רועד. אני פשוט לא מבין מה יש לעזוב ולשלם אלפי שקלים על שכ”ד כשכאן יש לי דירה?
בתוך הראש שלו מתרוצצים סרטים: דירה נעימה, משפחה, שקט כלכלי. אבל עכשיו כל זה היה נראה שברירי כאילו הבניין עומד להתמוטט בלחישה קטנה. אם באמת אעבור לתל אביב איך נוכל להיות יחד? הוא אמור לחכות לי חמש שנים? ולתהות אם אני בכלל אחזור?
אני מרוויח טוב, יכול לתת לך כל מה שתרצי המשיך שאול, מנסה לשכנע אותי. את בכלל לא צריכה לעבוד! אז בשביל מה לעבור לחור הזה?
הרפתי. קמתי במהירות, הלחיים שלי בערו ועיניים הבזיקו בכעס בכלל לא חשבתי על ההתפתחות הזאת.
למה שאתה חושב שאני רוצה להישען עליך?! התקוממתי. אני לא מתכננת להיות עקרת בית, תודה! אני אעבוד לבד ואקנה לי כל מה שאבחר.
היה לי ברור לא משנה מה, אישה צריכה חוסן כלכלי משלה. החיים מלאים הפתעות מי יודע? אולי ניפרד, אולי משהו יקרה. שלא נדבר על סתם פיטורין…
לא רציתי להעליב אותו עם זיכרונות, אז שמרתי על שתיקה. אחרי הגירושין של ההורים שלי, ראיתי איך אי אפשר לסמוך על שום גבר, לא משנה כמה הוא חושב שהוא בלתי ניתן להחלפה. אמא נשארה לבד, ופשוט לא היה לה, חוץ ממני, אף אחד. כסף בקושי, הרבה לחץ, והרבה בגדים שקיבלתי במסירה מהבנות של הדודה.
בסוף אמא התחתנה שוב, אבל לא באמת היה שמח. החתן החדש לא אהב אותי; נשארתי אצל סבתא, התגעגעתי לאח הקטן, וראיתי עד כמה כל שקל חשוב כשאת תלויה בעצמך.
ועכשיו ידעתי שאני חייבת לשמור על העצמאות שלי. רציתי להסביר לשאול דיפלומה של אוניברסיטה בתל אביב פותחת הרבה דלתות לחברות גדולות, יש שם הזדמנויות שאין בפריפריה. איך אסביר לו שאני לא נוטשת אותו, אלא דואגת גם לעצמנו?
וגם, למה שלא תעבור איתי יחד לעיר? ניסיתי נואשות. נגעתי קלות ביד שלו, הסתכלתי ישר בעיניים, מבקשת שיראה אותי. העניין שגם אצלכם בחברה הראשית יושבת בתל אביב. לא תהיה לך בעיה לעבור הבוס לא הפסיק לשבח אותך…
הקול שלי היה רך, כמעט מתחנן. האמנתי בפתרון אם נלך יחד, יהיה קל יותר; גם לי, גם לו.
ומה, להתחיל הכל מההתחלה? בתל אביב אני כלום, פה סופרים אותי, יש לי אופק שלף שאול כמעט אוטומטית, מסיט את ידו. ואת לא רואה? עוד כמה שנים כאן אקבל קידום, בתל אביב מי יסתכל עליי בכלל?
הוא היה תקיף, כל מילה חותכת. בראש שלו היה ברור: כאן הוא מוערך; שם הוא יצטרך להוכיח את עצמו מחדש ו”מי צריך את זה…”
אבל בשבילי דווקא שם יש הזדמנויות! אני לא מבקשת שתעזוב הכל, רק תבדוק, אולי יש אופציה לעבור! זה הכל! כמעט בכיתי, אך התאפקתי.
הוא בחן אותי במבט ארוך. רעדתי, לא מצליחה להסתיר את הלחץ. האם רק בשביל תואר יוקרתי הכל? או שיש משהו אחר, נסתר? בתחושה, אולי יש לו קנאה קטנה כאילו בתל אביב יקחו אותי ממנו.
נראה לך שזה באמת כל כך קל? השיב ברוגע יחסי, אבל עוד טעון רגשית. לברר, לעבור, לסכן את הכל? ואם לא ילך, מה אז? מה נשאר לנו?
אני באמת לא רוצה שתעזוב הכל לחשתי. אבל אפשר לפחות לחשוב על זה? לברר. הרי גם אני חושבת על העתיד שלנו, פשוט רואה אותו אחרת ממך.
שאול התרחק, הביט בילדים בחצר שמתחת לחלון בדירה. כוסית צבעונית בידו, עיניים מרפרפות מהחלון אליי ובחזרה.
לפני שנה הצלחתי להישאר בגללו בכרמל. עכשיו אני אחרת לא אותו פחד מהעיר הגדולה. הוא שם לב, כנראה, שהפעם לא אצליח לשכנע אותי להישאר.
חשבתי שאולי יפנה לאמא שלי? אבל עמדתי כבר ברורה מול כולנו אני יודעת מה אני רוצה.
והאם כל הרצון שלי ללמוד בתל אביב רק מניפולציה כדי לגרום לו להציע לי נישואים? זה מגוחך.
ולחצות קווים באיומים כמו באיזה סרט. המשפט האחרון הכה בי בפנים:
אז ככה הוא פנה לחלון בגב. הקול היה קשוח, אטום שונה מהשיחה בינינו עד כה אם את לא מוותרת על הרעיון, וכשבאמת תעזבי לחיות בתל אביב, תדעי בינינו הכל נגמר.
היה משהו קפוא במלים שלו. דמעות חנקו אותי. שאול הפך והלך, טרק את הדלת מאחוריו, כך שציור נפל מהקיר והזכוכית התנפצה, השארתי אותה מאחור עדות לשבר.
הושטתי ידי אל השידה, מנסה להבין מה זה היה? הוא מאיים לפרק הכל רק כי אני רוצה לנסות? וזו היתה הצעת נישואים? לא ככה חלמתי שיציע לי.
זעם פיעפע בי, יותר מהפגיעה. הוא בכלל לא מקשיב, מפחד משינוי, מעדיף לא לאבד שליטה. וכשחשבתי מה איתי? מה אני בוחרת? למה עליו לבטל מה שחשוב לי, במיוחד כשאפשר באמת לעבור בקלות לתל אביב?
כנראה שפשוט חושש שאולי לא יצליח כמו כאן. אולי חשש שאשתווה לו, שאהיה עצמאית.
עד היום הושטתי יד לחלום שלי, ואז תמיד ויתרתי למען אחרים. הפעם הגיע זמן לקחת סיכון בשביל עצמי.
עמדתי מול החלון וקבעתי בלב: אני יוצאת לדרך, לבד אם צריך.
אני נוסעת לתל אביב לחשתי בשקט, קולי ברור ויציב.
*********************
ארזתי מזוודה, מקפלת כל שמלה, כל זוג סנדלים. שאול עמד בכניסה, ידיים שלובות, מבט כועס. הוא היה בהלם איך בחרתי לעדיף את העתיד שלי ולא אותו?
האצבעות רעדו כשסגרתי את המזוודה. ניגבתי דמעה אחת, התעשתתי. לא, לא עכשיו. סגרתי רוכסנים, שמתי את המחברת, הפלאפון, המפתחות. הכל במקום.
כבר לא היה מה להסביר. הכל דובר בצעקות, בדמעות, ובשתיקות שקופות. אולי אני עושה טעות חמורה אם לא אוכל לעמוד בעומס, בתואר, בחיים לבד בעיר הגדולה?
אולי אשבר, אחזור לחיפה והוא כבר ימצא מישהי שתסכים להישאר איתו.
ובכל זאת, לא הססתי. לקחתי נשימה ארוכה.
אני חייבת לנסות אמרתי בשקט. זה הצ’אנס שלי, הבחירה שלי.
הרמתי את המזוודה, תיק על הכתף, חציתי את מפתן הדלת. הדופק היה מהיר, אבל דווקא היתה תחושת הקלה מסוימת. סוף סוף, אני יוצאת להגשים את עצמי.
*********************
עשר שנים קדימה.
חזרתי לחיפה לבר המצווה של אחי הקטן. יצאתי מהמונית ליד הבית הישן, נשמתי את ריח הגשם על האדמה. הכל נראה קטן יותר, הצעדים, העצים. אבל הלב התרחב סוף סוף הביתה, אפילו אם לשעה קצרה.
לבשתי חליפת עסקים מהודרת, שרשרת פנינים עדינה. עוברי אורח סובבו אחריי את הראש, אבל אני לא הסתכלתי חזרה. הבטחון היה טמון בהליכה שלי, בחיוך השקט כבר ידעתי מי אני ומה אני שווה.
התואר מאוניברסיטת תל אביב פתח דלתות. מיד אחרי שסיימתי קיבלתי הצעת עבודה, לא התלבטתי בכלל. הקריירה פרחה. התקדמתי, לקחתי אחריות, עבדתי קשה ותוך זמן קצר הגעתי לתפקיד ניהולי שכל כך הרבה רק חולמים עליו.
שלוש שנים אחרי, קניתי דירה מרווחת בצפון תל אביב. כל בוקר אני לוגמת אספרסו ומסתכלת על הפארק הירוק מהמרפסת. יש רכב איכותי, חשבון בנק בריא ואם חשוב מזה לא תלויה באף אחד.
הכרתי את בעלי, עמוס, בכלל בעבודה הראשונה. היה לי מנטור, מדריך, תומך. הקשר בינינו צמח עם השנים והיום הוא לגמרי פרטנר שווה. אנחנו מחלקים בינינו את החיים כל אחד והקריירה שלו, הפרגון, הסבלנות, הפתיחות. הוא מסודר כלכלית, משכורת יפה, מנהל חדשנות בחברת הייטק.
לצידי עמדה בתי, טליה בת חמש וחצי, פעילה וחייכנית, מחזיקה קופסה מקושטת בידיים. היא כל כך רצתה להגיש את המתנה שלה לסבתא.
אמא, מתי כבר ניכנס? אני מתה לראות את הפנים של סבתא!
חייכתי, הסתכלתי לה בעיניים, מזהה בה משהו ממני העקשנות, האמונה בחלום, הניצוץ הזה שלעולם אל תוותרי.
תכף, אהובה. סבתא תשמח מאוד.
היא הנהנה בחיוך סודי, חיבקה את רגליי. לעצמי הרשיתי להירגע. הצלחתי. עשיתי צעד אחד גדול ואף אחד כבר לא יעצור אותי.
*********************
שאול? מה אתה עושה כאן? הופתעתי לראותו בין האורחים. בתוך תוכי רעד קל כך הוא נראה בעיניי אחרי כל כך הרבה שנים. אבל התאפסתי מהר, זקפתי גו, שומרת על נימה קורקטית. עד כמה שזכור לי, לא היית קרוב לאמא שלי.
אני הזמנתי אותו אמרה אמא, בעודה מניחה יד על כתפי. בשנים האחרונות אנחנו דווקא מיודדים. הוא נשוי לאיריס, הבת של החברה מהקיבוץ. לא שמעת?
למה שאקרא על חיי האהבה של האקס? הגבתי בזלזול דק, אבל בנימה מאופקת, כי בתוכי עלתה מעין צביטה קטנה של נעורים אבודים. ממילא עסוקה מדי בשביל שטויות כאלה.
שאול נאחז בבדידות, עומד במרחק, מדי פעם מעיף בי מבט. לא היה לו פשוט מבטו בא ללכוד משהו שכבר לא קיים.
הוא סקר אותי, ראה את הביטחון, את הילדה טליה סביבי. אפשר היה לראות שהוא עקב אחרי החיים שלי ואולי קיווה בסתר שאכשל, שאתייאש, ואולי אחזור לחיפה השבורה והנכשלת מאליי. אבל קרה בדיוק להפך.
המשרד האזורי בחיפה, בו עבד כל השנים, נסגר לפני ארבע שנים. מאז עבד פה, עבד שם, לא יציב, ההכנסות ירדו בחצי. עם כל הוותק והביטחון הכל התפוגג. והוא נשאר עם פספוס.
“ומה היה קורה אם הייתי עובר איתה אז?” חלפה בו המחשבה המרה.
הוא זה ששם לי אולטימטום והיום, רואה שאני, דווקא אני, זכיתי בהכל: קריירה, משפחה, עצמאות.
רצה אולי לומר משהו לבקש סליחה, לברך. אבל פתאום עמוס בא, חיבק אותי קלות והביט בי בחום שהרגשתי בכל הגוף.
צחקתי: צחוק משוחרר, אמיתי, של אישה חופשייה. בזווית העין ראיתי שאול מתכווץ זז אחורה, כמעט בלתי נראה.
הוא יצא לאט, גלש החוצה, משאיר אותי, את אמיתי ואת הילדות שלנו מאחור.
מבט אחרון על תמונה ישנה: אנחנו, סטודנטים חייכנים, מלאי אמונה. נגע בזכוכית באצבע פרידה קטנה מהעולם שלא יהיה עוד לעולם.
הבנתי באופן הכי מוחשי: לבחור בעצמך לא קל, אבל השלום הפנימי שווה הרבה יותר מכל פשרה שכופה מישהו אחר. למרות הכל, אין בי שנאה רק חמלה על מי שנשאר אחוז בפחד. אני ממשיכה קדימה, אל האור, והעבר נשאר מאחוריי.
